יומן ויזואלי ככלי טיפולי: מה עומד מאחורי השיטה?
יומן ויזואלי ככלי טיפולי: מה עומד מאחורי השיטה?
יומן ויזואלי ככלי טיפולי הוא מחברת אחת ומתמשכת שבתוכה נוצרות עבודות בשפת המיקס מדיה, בליווי מטפלת שמלמדת גם טכניקות יצירה וגם טכניקות של דמיון מודרך. היומן צובר משמעות לאורך הטיפול, הופך לחפץ מעבר שהמטופלת לוקחת איתה הביתה, ומאפשר ביטוי סמלי שאינו מחייב אותה לחשוף במילים את מה שעוד אין לה מילים בשבילו.
את הדברים האלה כתבתי במאמר אקדמי שפורסם ב-2016 בכתב העת "בין המילים" של סמינר הקיבוצים, גיליון 11, תחת השם רקפת לינק-סקופ: תרפיית המסע הפנימי: היומן הוויזואלי ככלי טיפולי. המאמר הזה הוא הבסיס התיאורטי שממנו התפתחה שיטת "דפי נפש" כפי שהיא נלמדת היום, והדף שלפנייך הוא תמצית שלו בשפה פשוטה, עם קישור למקור בסופו. שאר הפרסומים והסיקור מרוכזים בעמוד הפרסומים.
שמי רקפת הדר, אני מטפלת באמנות, סופרת ובעלת בית הספר להכשרת מלוות דרך ליצירה ביומן ויזואלי בשיטת "דפי נפש". התחלתי ליצור ביומן ב-2014, בתקופה שבה אמא שלי גססה מסרטן ואני עצמי הייתי מטפלת שנותנת לאורך כל היום ומגיעה הביתה בערב ריקה מכל. חיפשתי מקום שבו אני מקבלת ולא רק נותנת, ומצאתי אותו בין דפים של מחברת שתפרתי בעצמי.
מה זה יומן ויזואלי ככלי טיפולי, ובמה הוא שונה מטיפול באמנות רגיל?
ההבדל מתחיל במצע שעליו עובדים. בטיפול באמנות קלאסי העבודות נצברות בקופסה או בתיקייה ונשארות בחדר הטיפולים, ובסוף הדרך עוברות התבוננות, מיון, ולעיתים גם השלכה של חלקן. ביומן ויזואלי הכל שוכן במקום אחד, לפי סדר הזמן, וחוזר הביתה עם המטופלת בתום כל מפגש.
ההבדל הזה נראה טכני, ובפועל הוא משנה שלושה דברים במקביל:
- נרטיב. דף אחרי דף נבנה סיפור אישי שאפשר לדפדף בו אחורה, ולראות בתוכו תנועה שהמטופלת עצמה לא הרגישה בזמן אמת.
- המשכיות. היצירה אינה נגמרת כשהדלת נסגרת. המטופלת ממשיכה בבית, והחיבור בין מה שעלה בחדר לבין החיים שבחוץ נעשה על הדף עצמו ולא בזיכרון בלבד.
- חפץ שנשאר. בתום הטיפול אין ערימת דפים מפוזרת אלא ספר, ולספר הזה יש משקל ביד.
במאמר קראתי לשיטה תרפיית המסע הפנימי (Internal Journey Journaling), והצגתי אותה דרך חמישה יסודות.
למה השיטה נקראת היום "דפי נפש" ולא "תרפיית המסע הפנימי"?
השם השתנה, השיטה לא. ב-2016, כשהמאמר נכתב, היא נקראה "תרפיית המסע הפנימי", וזה השם שמופיע בו לכל אורכו. בשנים שאחרי כן, כשהתחלתי להכשיר מלוות דרך ולהוציא את העבודה אל מעבר לחדר הטיפולים, היא קיבלה את השם שהיא נושאת היום: שיטת "דפי נפש", ובאנגלית SoulPages.
השם החדש מדויק יותר בעיניי, משום שהוא מתאר את מה שנוצר בפועל, דף שהוא נפש. מי שנתקלת בשני השמות בשני מקומות שונים פוגשת את אותה שיטה ואת אותם יסודות.
מהם חמשת היסודות של השיטה?
- המסגרת. יצירה מתמשכת בפורמט של ספר, מחברת אחת שנתפרת לרוב בעבודת יד בתחילת הדרך. הספר הוא סמל עתיק וטעון, וכשאישה בוחרת את גודל הדפים, את המרקם ואת חוט התפירה ומרכיבה אותו בידיים שלה, כל התקווה שיש לה לגבי התהליך נכנסת לתוכו עוד לפני שנעשה בו סימן אחד.
- תוכני הטיפול, חלקי הנפש. לפני היצירה נעשית עבודה פנימית של דמיון מודרך או דיאלוג עם חלק פנימי, ואחריה תרגום של מה שעלה לשפה של צבע ודימוי. אחת השיטות שאני נעזרת בהן היא ווייס דיאלוג, שפיתחו הפסיכולוג היונגיאני האל סטון וסידרה סטון, שבה קולות פנימיים מקבלים דמות שאפשר לנהל איתה שיחה.
- עושר של טכניקות וחומרים. שפת המיקס מדיה, שבה עבודה אחת נבנית משכבות של חומרים שונים: הדפסי מונופרינט, התזות, קולאז', צבעי מים, אקריליק ורישום פשוט. השכבות האלה מחקות את מבנה הנפש, שבה תמיד יש שכבה אחת שמבצבצת מתחת לאחרת.
- זמן מפגש מוארך. חמישים דקות אינן מספיקות. מפגש בשיטה הזאת נמשך לפחות שעה ורבע עד שעה וחצי, מפני שיש בו מעברים חוזרים בין עבודת דמיון לעבודת יצירה, וכל מעבר כזה זקוק לזמן כדי להתרחש.
- נוכחות המטפלת, פונקציית ההצתה. המטפלת בשיטה הזאת יוצרת ביומן ויזואלי משלה, באופן קבוע ומתוך תשוקה אמיתית. היא איננה עדה בלבד: היא מדגימה, מלמדת, ולעיתים יוצרת לצד המטופלת דף משותף של השעה הטיפולית. מטפלת שאינה יוצרת בעצמה תתקשה להצית אצל המטופלת את היצירתיות שהיא באה לחפש.
איך התיאוריה של ויניקוט מסבירה למה יצירה ביומן עובדת?
ויניקוט תיאר מרחב ביניים שבו הילד אינו לגמרי בעולם הפנימי שלו ואינו לגמרי בעולם המציאות, מרחב שבו האשליה נשמרת ובתוכו נולדת היכולת לשחק. לטענתו, שם נולדת היצירתיות, ואיתה גם התחושה של אדם שהוא חי.
היומן הוויזואלי מכונן בדיוק את המרחב הזה: הוא אמיתי ולא אמיתי בעת ובעונה אחת, שלך לגמרי וגם משהו שקורה בינך לבין המלווה. במאמר הצעתי הקבלה בין ארבעת השלבים שתיאר ויניקוט בהתפתחות המשחק בין אם לתינוק לבין ארבעה שלבים בטיפול:
| שלב אצל ויניקוט | מה קורה בטיפול ביומן |
|---|---|
| סימביוזה, האם והתינוק אחד | המטפלת והמטופלת יוצרות יחד את היומן עצמו, בוחרות דפים, כריכה, תופרות |
| מגרש משחקים, האם מאפשרת מעבר הדרגתי למציאות | לימוד שפת המיקס מדיה, המטפלת מציעה טכניקה בכל שלב ומרפה בהדרגה |
| להיות לבד בנוכחות מישהו | המטופלת יוצרת ביומן בעצמה, גם בבית, והמטפלת נוכחת אך אינה מכוונת |
| משחק בצוותא | עבודות משותפות, ספרי אמן קבוצתיים, קבלה של האחר בתוך היצירה |
השלבים האלה אינם הולכים בקו ישר. יש התקדמות, ואחריה נסיגה לשלב שבו המטופלת זקוקה שוב ליותר תלות, ודווקא התנועה המעגלית הזאת היא חלק מהתהליך ולא סימן לכישלון שלו.
מה הקשר בין היומן הוויזואלי לבין "הספר האדום" של יונג?
קארל יונג יצר כמה יומנים ויזואליים, והמפורסם שבהם הוא "הספר האדום", שבו צייר בצבע חזיונות קשים שסבל מהם ופנטזיות שעלו בו. הוא טען שהיכולת לצייר את החזיונות עזרה לו לצלוח תקופה שבה חשש שהוא משתגע, ומתוך היומן הזה נולדו התיאוריה שלו על ארכיטיפים ועל הלא מודע הקולקטיבי וגם פיתוח הדמיון הפעיל.
כשהספר יצא לאור ב-2009 הוא נחשב בעיני רבים לדוגמה הטובה ביותר ליומן ויזואלי, ובעקבותיו החלו מטפלות באמנות להיעזר ביומן בעבודה עם טראומה. הקו שנמתח מהספר האדום ועד למחברת שאישה תופרת היום על שולחן המטבח שלה הוא בדיוק מה שהמאמר ביקש לשרטט.
תיאור מקרה: איך זה נראה בפועל
במאמר תיארתי תהליך של אישה שקראתי לה אירנה, שם בדוי, אם בת 36 לשני ילדים שהשתתפה בקבוצת אימהות שהנחיתי במשך שלוש שנים. היא הגיעה בלי יכולת להראות חיבה לילדים שלה, במיוחד לבן הצעיר, ובפגישה הראשונה אמרה לי "לא נגעתי בחומרים מאז כיתה ב'".
שלוש שנים הן זמן ארוך, וכדאי לראות את התנועה שלה לאורכן ולא רק את הרגעים הבודדים.
בשנה הראשונה נושא הקבוצה היה "הילד שבי", והעבודה נגעה בחיבור של כל אם לילדה שהיא עצמה הייתה. אירנה ישבה לידי, ביקשה שאחליט בשבילה על כל הדבקה, ושאלה אחרי כל בחירה אם זה בסדר. יחד שחזרנו על הדף את הדירה הצפופה שאליה הגיעה משפחתה כשעלו מרוסיה, הדירה שממנה נשלחה לפנימייה בגיל ארבע עשרה, ובאמצע העבודה היא כבר לא רצתה להפסיק.
בשנה השנייה הרחבנו את הנושא לקשר עם הילדים בהווה. במפגש שבו האימהות הונחו לפגוש את ילדיהן בדמיון ולחבק אותם אירנה לא הצליחה, ולקחתי אותה לחלל אחר עד שראתה את החיבוק בעיניים עצומות, ואז חייכה ואמרה שהוא מחבק אותה בחזרה. במפגש שאחריו, ביומן, הדביקה תמונה שלה ותמונה של בנה, קרובות זו לזו אך מנותקות, ורק אחרי שהזכרתי לה את החיבוק ביקשה שאעזור לה לגזור את ידי האם ולהדביק אותן שוב כך שיחבקו. בהמשך אותה שנה יצרה דמות שקראה לה שדון הכעס, צילמה אותה, הראתה אותה למשפחה שלה בגאווה, ובאותה תקופה גם החליטה לראשונה לחזור הביתה בשש בערב, בשעה שבה הילדים חוזרים.
בשנה השלישית כבר לא הייתי צריכה להוביל. השיפור בהתנהגות של בנה ובהתנהגות שלה כלפיו היה גדול, היא הפכה לאם הוותיקה בקבוצה שמשתפת את החדשות במה שעברה, והיא יצרה ביומן בעצמה. בפגישה האחרונה של אותה שנה הדביקה תמונה שלה כילדה ותמונה של בנה, זו לצד זו אך לא צמודות, ביקשה עזרה טכנית אחת בלבד כדי שיחזיקו ידיים, וסיימה את כל השאר לבד. בתחתית העבודה כתבה: "לשנינו הייתה עצמאות".
השינוי לא התחיל משיחה, ולא התרחש במפגש אחד. הוא התחיל ברגע שהדף הנכיח את החיבוק ויזואלית, לפני שאירנה ידעה איך לתת אותו בבית, ומשם לקח לו עוד שנה שלמה להפוך למשהו שהיא עושה בכוחות עצמה.
למי השיטה הזאת מתאימה?
לפי מה שכתבתי במאמר ולפי מה שראיתי מאז, השיטה מתאימה במיוחד למבוגרות שלא היו מגיעות לטיפול באמנות בדרך הרגילה: נשים שהמילה "טיפול" מרתיעה אותן, נשים שבטוחות שהן לא יודעות לצייר, ונשים שמחפשות מקום לעצמן בתוך תקופה שקשה לעבור לבד.
בקבוצות שמגיעות אליי יש נשים שמתמודדות עם סרטן, עם גירושין, עם המעבר לגיל השלישי, עם אבל על הורים או על בני זוג, ועם חיפוש משמעות. הן מספרות שהיומן הפך למעין חבר מלווה בחיי היום יום, ושהטכניקות שנלמדות במפגש מציתות אצלן יצירה גם בבית, בשעות שבהן איש אינו מדריך אותן. זה החיבור שהשיטה מחפשת: בין המרחב הטיפולי לבין החיים עצמם.
שאלות נפוצות
האם יומן ויזואלי הוא טיפול באמנות?
לא בהכרח. יצירה ביומן ויזואלי בבית היא כלי להתבוננות עצמית ולעיבוד, ואינה טיפול. היא הופכת לכלי טיפולי כשהיא נעשית בתוך קשר מקצועי, עם מטפלת או מלווה שהוכשרה לעבוד עם היומן ועם טכניקות של דמיון.
מה ההבדל בין יומן ויזואלי ליומן כתוב?
יומן כתוב דורש מילים ומסתמך על סדר סיפורי, ורבים חוששים להעלות על הכתב את מה שהם באמת חושבים. יומן ויזואלי מאפשר ביטוי סמלי דרך צבע, קו ודימוי, ביטוי שאינו חייב להיות חושפני ובכל זאת נוגע עמוק.
האם צריך לדעת לצייר כדי ליצור ביומן ויזואלי?
לא. שפת המיקס מדיה בנויה על טכניקות שאינן דורשות יכולת טכנית של ציור: רקעים, הדפסים, התזות, קולאז' ורישום פשוט. השילוב ביניהן הוא מה שיוצר משמעות, לא כישרון הציור.
כמה זמן צריך מפגש של יצירה ביומן ויזואלי?
לפחות שעה ורבע עד שעה וחצי במפגש פרטני. המפגש מכיל מעבר מעבודת דמיון לעבודת יצירה, והמעבר הזה אינו מתרחש בחמישים דקות.
מה ההבדל בין "תרפיית המסע הפנימי" לשיטת "דפי נפש"?
אין הבדל, זו אותה שיטה בשני שמות. "תרפיית המסע הפנימי" הוא השם שבו השיטה הופיעה במאמר האקדמי מ-2016, ושיטת "דפי נפש" הוא השם שהיא נושאת מאז, וגם השם שבו מוכשרות בה מלוות דרך.
מהם המקורות התיאורטיים של השיטה?
בעיקר ויניקוט, ובמיוחד המושגים מרחב פוטנציאלי וחפץ מעבר; קארל יונג ו"הספר האדום"; לוצ'יה קפיציונה וספרה "היומן היצירתי"; קתי מלכיודי בכתיבתה על יומן ויזואלי בטיפול בטראומה; ושיטת ווייס דיאלוג של האל וסידרה סטון.
איפה אפשר לקרוא את המאמר האקדמי המלא?
המאמר פורסם ב-2016 בכתב העת "בין המילים" של סמינר הקיבוצים, גיליון 11, תחת השם רקפת לינק-סקופ, וזמין לקריאה חופשית באתר המכללה.
עשר שנים חלפו מאז שהמאמר הזה נכתב. בינתיים השיטה קיבלה שם, בית ספר להכשרת מלוות דרך ומאות נשים שיוצרות בה, והיסודות שלה לא זזו ממקומם: מחברת אחת, שכבות של חומר, זמן שמספיק, ומישהי שיוצרת לצידך. פני לעצמך עשרים דקות ביום, קחי דף, צבעי מים, כמה דימויים וצרי משהו שמשקף בדיוק מה שאת מרגישה עכשיו. ואם את בתחילת הדרך, המדריך המלא לשיטת "דפי נפש" מחכה כאן, ובאתר יש גם שיעור מתנה בהרשמה לרשימת התפוצה: visualjournal.co.il
לקריאת המאמר האקדמי המלא: רקפת לינק-סקופ, "תרפיית המסע הפנימי": היומן הוויזואלי ככלי טיפולי, בין המילים, גיליון 11, סמינר הקיבוצים, 2016
באהבה, רקפת
תגובות אחרונות