כשהמילים מכאיבות: יצירה ביומן ויזואלי כשאין מילים לכאב

כשהמילים מכאיבות, מתחילים מהידיים. במקום לבקש מאישה לספר מה עבר עליה, נותנים לה דף, צבע ודימוי, והיא מניחה עליו את מה שעדיין אין לו שם. הדף מחזיק את החוויה שלמה ומכוסה בבת אחת, והמילה, אם היא מגיעה בכלל, מגיעה בסוף ובבחירה שלה.

את זה כתבתי בפרק שפורסם באוקטובר 2024 באנתולוגיה "סטודיו בטוח" בהוצאת יה"ת, האגודה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל, בשם "כשהמילים מכאיבות ומרפאות": יומן ויזואלי עם מפונות מעוטף עזה. הפרק הוא עדות ולא פרוטוקול, והוא מתעד שמונה שבועות של יצירה עם נשים שפונו מיישובי עוטף עזה למרכז פינוי בדרום. הדף שלפנייך הוא תמצית שלו. שאר הפרסומים והסיקור מרוכזים בעמוד הפרסומים.

שמי רקפת הדר, אני מטפלת באמנות, סופרת ובעלת בית הספר להכשרת מלוות דרך ליצירה ביומן ויזואלי בשיטת "דפי נפש". את הבשורה על השבעה באוקטובר קיבלתי במקסיקו, ובימים שאחריה נודע לי ששלוש נשים שהכרתי מקהילת "שבט היומן הוויזואלי" נרצחו בביתן באותה שבת. בתחילת דצמבר נסעתי דרומה, יחד עם מיה הוד-רן, ביבליותרפיסטית, בלי לדעת מה מחכה לנו שם.

מה קורה כשמאבדים את המילים?

בלובי של המלון ישבה לידי אישה שאיבדה את בתה באותה שבת. היא יצרה, ואני ביקשתי ממנה לתת שם ליצירה. היא פרצה בבכי קורע לב, ניסתה לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, והחרישה.

זה הרגע שממנו נקרא שם הפרק. המילים, שהן הכלי הרגיל שלנו לספר על עצמנו, הפכו אצלה לפציעה נוספת. ביומן הוויזואלי הסדר הפוך: הצבע והדימוי אומרים קודם, והטקסט מגיע אחרון, אם בכלל.

שיטת "דפי נפש" היא שיטה של יצירה ביומן ויזואלי שבה כל דף נבנה בשכבות לפי סדר קבוע של שבעה אלמנטים, כך שהמילה נכנסת רק אחרי שהדף כבר אמר את שלו.

מה זה "סטודיו פתוח", ולמה הוא כל כך קשה?

"סטודיו פתוח" הוא מודל עבודה טיפולי שבו מרחב היצירה פתוח לכל מי שנכנס, בלי הרשמה מראש ובלי קבוצה סגורה. במרכזי הפינוי הוא היה פתוח תרתי משמע: שולחן בלובי של מלון, ואנשים בכל הגילים יוצרים את נפשם בלי טיפת פרטיות.

בפעם הראשונה שנכנסתי לשם הרגשתי אבודה, כמו נסחפת לתוך תחושת האיבוד הכללית. מסביב עזובה, בלאגן וכאוס, ומולם מלון מפואר שבתוכו כל זה מתרחש. הפער היה בלתי נתפס.

מה שעבד בסוף לא היה סדנה מאורגנת אלא תנועה בין השולחנות. ניגשתי לכל אישה שהגיעה, הראיתי לה את היומן האישי שלי, סיפרתי על שבעת האלמנטים, והזמנתי אותה לבחור דימוי אחד שמבטא את מה שהיא מרגישה עכשיו. הידיים התחילו ליצור, והמילים התחילו לזרום מעצמן.

איך בונים מרחב בטוח כשאין קירות?

שלושה דברים החזיקו את הביטחון עוד לפני שקיבלנו חדר משלנו:

• יומן אישי לכל אישה. מחברות שנתפרו בעבודת יד מראש, על ידי עשרות מתנדבות. כשאין בית, מחברת תפורה היא מקום.
• המזוודה. בה שמרנו את חומרי היצירה, והיא הפכה בעצמה לחפץ של הקבוצה. שתי נשים מונו אחראיות עליה, והיא נתנה עוגן קטן לנשים שאיבדו את כל מה שהיה להן בבית.
• קביעות. יומיים קבועים בלוח הזמנים, שבוע אחר שבוע, במקום שבו שום דבר אחר לא היה קבוע.

כשעברנו בהמשך לסטודיו סגור, ארבעת הקירות אפשרו את מה שהלובי לא אפשר: מדיטציה, דמיון מודרך ושיתוף בקול. החששות שלי מהמעבר לא התממשו.

איך עובדים עם כאב בלי להציף?

מחשבה עמוקה הוקדשה בכל שבוע לשמות הסדנאות. בחרתי בשמות מטאפוריים שמחברים לכוחות ולתקווה, "עץ המשאבים", "הכוחות שלי", "נופים של תקווה", "הבית הפנימי", מפני שהשם הוא הדבר הראשון שאישה שומעת והוא מסמן לה לאן היא נכנסת.

ובד בבד למדתי כמה חשוב לתת מקום גם לכאב ולחוסר הוודאות, ולא רק לאור. ככל שהקבוצה התגבשה, הבשיל הרגע לגעת בנושאים כבדים יותר. באחת הסדנאות התבקשה כל אישה להיזכר בדמות מחייה שמלווה אותה, ושתי נשים סיפרו על אם שנפטרה לפני שנים רבות ועדיין תומכת בהן מרחוק.

אחת הסדנאות שנשארה איתי נקראה "לצבוע את החושך". עבדנו בטכניקה שבה צבעי הקשת נחשפים מתחת לרקע שחור, וביקשתי מהמשתתפות לכתוב פסקה שמתחילה במשפט "כשאצבע את החושך אני אגלה ש…". פסי אור עדינים התחילו להתגלות מתוך החושך הגדול.

שם למדתי גם משהו על השפה שלי עצמי. אמרתי לאחת הנשים שאביא לה חוט זהב מהבית בשבוע הבא, והיא ענתה לי בעצב שכשאני אומרת "מהבית שלי" זה כואב, כי לה אין בית וכל החומרים שאספה במשך שנים נשרפו. הבנתי כמה זהירות נדרשת במילים שהן טריוויאליות עבורי.

מה עושים בשבוע שבו אי אפשר ליצור?

אחד השבועות הקשים ביותר היה זה שבו הודיעו על חטופים שנרצחו בשבי. האווירה הייתה קשה מנשוא, מבטים כבויים, כעס ואכזבה, והטראומה חזרה והכתה שוב.

הנשים הן שהביאו את הפתרון. הן הגיעו עם עיתונים בידיים וביקשו לעבוד עם הכותרות הקשות עצמן. הנחיתי אותן לבטא את הכאב והכעס כפי שירצו, ולהוסיף לדף גם קמצוץ של תקווה, ועבדנו עם שירי תקווה שהדפסנו מראש, כשכל אחת בוחרת שורה אחת שהיא מתחברת אליה.

זאת ההנחיה הפשוטה ביותר שיש לי, והיא נכונה גם ביום רגיל: לא לחסום את הכאב ולא להישאר רק בו. שניהם על אותו דף.

מה נשאר לקבוצה אחרי שהמלווה הולכת?

במפגש השמיני והאחרון יצרנו יחד "שיר ויזואלי", שורה אחת מכל אישה, מתוך שקיות דימויים שהכנתי לכל אחת מהן בבית. ההתרגשות הייתה גדולה, והצער על הפרידה היה שם לצידה.

הפרידה הזאת לא הייתה סוף. יחד עם מנהלת המרחב בנינו תוכנית המשך: אני מגיעה אחת לחודש ליומיים של סדנאות, ובמקביל מלווה מתנדבות שמגיעות אחת לשבוע להעביר סדנאות יומן לקבוצה. השעות שהתפנו לי בחזרה בבית היו מוזרות, והלב נשאר שם.

שאלות נפוצות

מה עושים כשאין מילים לתאר את מה שקרה?
מתחילים מהחומר ולא מהסיפור. בחירת צבע ודימוי אינה דורשת ניסוח, והיא מאפשרת לחוויה להיות מונחת על הדף בלי להיאמר בקול. הטקסט, אם הוא מגיע, מגיע בסוף ובבחירה של היוצרת.

מה זה "סטודיו בטוח"?
פרויקט של יה"ת, האגודה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל, שהפעיל מרחבי יצירה טיפוליים לפליטים מאוקראינה ב-2021 והופעל מחדש עם פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. כחמישים סטודיואים כאלה נפתחו ברחבי הארץ.

מה ההבדל בין "סטודיו פתוח" לקבוצה סגורה?
ב"סטודיו פתוח" המרחב פתוח לכל מי שנכנס, בלי הרשמה ובלי הרכב קבוע, ולכן הוא נגיש מאוד אך חסר פרטיות. קבוצה סגורה בחדר משלה מאפשרת מדיטציה, דמיון מודרך ושיתוף אישי, שאינם אפשריים בלובי פתוח.

האם יצירה עם עיתונים וכותרות קשות מסוכנת?
לא כשהיא נעשית בליווי ובתנאי אחד: לצד הכאב נכנס לדף גם משהו של תקווה. הנשים עצמן ביקשו לעבוד עם הכותרות, וההנחיה הייתה לבטא את הכעס ולהוסיף לו קמצוץ אור באותה כפולה.

מי כתבה את הפרק ואיפה הוא פורסם?
רקפת הדר, באנתולוגיה "סטודיו בטוח" בהוצאת יה"ת, אוקטובר 2024, בעריכת ד"ר תמר קיכלי-בורוכובסקי, נונה אורבך וחן יעקובי. הפרק פותח את שער "איסוף חומרים" בעמוד 17.

האם אפשר ליצור ככה גם לבד בבית?
כן, וזאת בדיוק הכוונה. הסדר קבוע: כוונה, רקע בלי שליטה, צבע, דימוי, קו ואז מילה אחת. אם היצירה מציפה בכל פעם שפותחים את היומן, זה הסימן ליצור בליווי מקצועי ולא לבד.

חזרתי הביתה אחרי שמונה שבועות, והתחושה שכולנו חלק משלם אחד המשיכה ללוות אותי. לא אמרתי שם שום דבר חכם. ישבתי לצידן, הצעתי חומר, והן הוסיפו את שלהן. פני לעצמך עשרים דקות ביום, קחי דף, צבעי מים, כמה דימויים וצרי משהו שמשקף בדיוק מה שאת מרגישה עכשיו. ואם עולה משהו כבד תוך כדי, כאן כתבתי בדיוק מה עושים ברגע הזה. באתר מחכה גם שיעור מתנה בהרשמה לרשימת התפוצה: visualjournal.co.il

הפרק המלא פורסם ב"סטודיו בטוח, אנתולוגיה: טקסטים יצירתיים בעקבות מלחמת חרבות ברזל", הוצאת יה"ת, אוקטובר 2024, שער 1, עמוד 17.

באהבה, רקפת