שפת הסמלים והמטפורות היא שפת הנפש
השימוש באמצעים מטאפוריים מאפשר לאדם הרחקה של הנושא וטיפול בו מזוית אחרת. כאשר אני חוקרת מטאפורות מורכבות באמצעות הדמיון, מתפתחת יכולת ריפוי מדהימה של הנפש.
היומן הוא כלי שיכול להתחבר לשיטות רבות של דמיון, אך השיטה שאתה אני עובדת בשילוב עם היומן מבוססת על טכניקת המסע השמאני, טכניקה שבה ניתן לחקור את הנפש שלנו באמצעים של שינוי מצב תודעה ודמיון פעיל.
כאשר אני מבטאת את הגילויים שלי באמצעים אומנותיים, מתחילה לפתח "שפה אישית של סמלים" מתחילה להיווצר מעין מיתולוגיה אישית וייחודית שלי , מעין עולם בתוך עולם שבו יש לי אפשרות לעשות טרנפורמציה אישית באמצעות היצירה. כאשר אני יוצרת הלכה למעשה את חלומותי בתוך היומן- הזרעים נזרעו והשינוי מתחיל להיוצר.
לכן האלמנט השני של הריפוי הוא- היכולת לתרגם ולתעד את הגילויים שלנו בצורה ויזואלית ומטאפורית, באמצעות טכניקות פשוטות,בתוך פורמט של יומן .
על ידי התיעוד הויזואלי בתוך יומן אישי, אנחנו מתחברים בחזרה למקור שלנו, למהות האנושית שלנו כיוצרים. האלמנט של היצירה כנתיב התפתחות של הנשמה הגבוהה לעומת ההישגיות של האגו, הוא המשמעותי כאן. היצירה לכשעצמה והתרגול שלה בתוך היומן – מאפשר אחזור של כוחות וחיבור לתשוקה אמיתית.
הריפוי קורה בצורה הדרגתית, לעיתים עם עליות וירידות וזה לא פשוט לקבל את זה.
בהתחלה זה מרגיש כמו התאהבות , יש בזה קסם והתרגשות- מגלים משהו חדש שפותח עולמות נרחבים. לומדים שפה חדשה של חומר וצורה ועדיין לא נוגעים בפצע, לפעמים בעדינות מרפרפים מעליו ואז עולות דמעות, עולה זכרון ונוצר שיתוף בין בנות הקבוצה שמקרב אותן.
ההתאהבות היא מטאפורה יפה כי זה מה שאני פוגשת אצל רוב התלמידות שלי בתחילת הדרך, יש אושר מהגילוי של היומן, יש תחושה שהוסר מסך שתמיד היה שם, שהן קבלו מתנה חדשה לחיים שמוסיפה עושר וצבע ותשוקה אמיתית.
ככל שמתקדמים עם עבודת היומן מגיעים לשכבת הפצע שם עומדים לעיתים בצומת של בחירה- האם אני רוצה לרפא או לשמר את המצב הקיים?
יש אנשים רבים שזקוקים לאמנות עצמה ככלי מרפא, הם לא צריכים את התיווך של הסמל או המטפורה או כל תרגיל מתווך אחר, הם זקוקים לצבעים, לחומרים וליצירה של מה שבעיניהם הוא- יופי. הם זקוקים נואשות ליכולת לבטא את עצמם באמצעות האמנות. הצורך הזה כל כך עמוק שהם לא מרגישים צורך לעבור דרך תרגילי כתיבה או מודעות , הם פשוט רוצים לצלול, הם רוצים את הטכניקות האמנותיות כדי שיהיו להם כלים לביטוי, הם רוצים מידע על חומרים ובבית הם רואים סרטוני יו טיוב ומתמכרים לעבודה יומיומית ביומן. אנשים כאלו ממלאים מחברות בעבודה מאד אישית ופנימית והעבודה עצמה מתחילה להשפיע, לגעת בכאב ותוך כדי לרפא אותו.
לאחר ההתאהבות הראשונית מגיע שלב של בחירה- לאן ממשיכים? האם למערכת יחסים של אהבה ,התמסרות וקבלה גם של החלקים הפחות נעימים? או למערכת יחסים לא מחויבת, של און אנד אוף, ריחוק וקרבה.
בשני המקרים יש תחושה שמי שממשיך לאחר ההכרות הראשונית עם היומן, מבין שיש כאן כלי של עוצמה ושל אהבה, השאלה עד כמה מתמסרים אליו?
אם בוחרים בדרך של ההתמסרות- הפצע והכאב יצופו בשלב מסוים, כי היומן יחשוף אותנו לשכבת הפצע בתוכנו במוקדם או במאוחר ושם טמון הכאב הגדול וגם המתנה הנפלאה ביותר.
הנגיעה בפצע החי כואבת ואנחנו רוצים רק להפסיק לגעת, לתת לו להמשיך להתקיים בתוכנו באותו דו קיום שהורגלנו אליו כל חיינו, רק לא להעיר אותו שוב, הוא היה כבר רדום והתרגלנו לכל המגבלות שלו.
אבל אם נעז לגעת בו דרך היומן ונעיז לנסות לרפא אותו- יש סיכוי להיות כל מה שחלמנו להיות, כל מה שנועדנו להיות, הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו מעיזים לקוות, הרבה יותר אוהבים ומלאים באהבה.
ומה עכשיו?
הדרך שלי עם היומן הובילה אותי בדיוק למקום הזה, המקום של הצורך בריפוי אמיתי. המפגשים שיצרתי עבור התלמידות שלי הפכו במהלך השנים יותר ויותר קרובים לשכבת הפצע, יותר נוגעים ולכן גם יותר כואבים עבור חלק מהנשים שאיתן אני עובדת. השנה ראיתי את זה בפועל כאשר בנות רצו לעזוב באמצע השיעור כי חוו כאב, או לא הגיעו למפגש כיוון שחששו שהכאב שלהן יציף אותן מול הקבוצה.
וכמעט כל אחת מהן בחרה להמשיך ולעבור דרך הכאב ולמצוא את הדרך שלה לריפוי, להבין מה יעזור לה עכשיו? לאיזו נגיעה היא זקוקה? האם זה צבע או דימוי מסוים?, האם זו מטאפורה אחרת שתשים את הכאב בפרספקטיבה ואולי שיחה עם חברות הקבוצה וקבלה של נקודות מבט אוהבות.
והיופי של לראות את התהליך הזה נרקם שלב אחרי שלב במחברת שהולכת איתן לכל מקום, מחברת שאפשר לדפדף בה ולראות את הריפוי שהושג בפועל. זה צעד שהצלחתי לעשות, זה עוד מכשול שהתגברתי עליו.
ועכשיו אני שוב בחיפוש, חיפוש אחר דרך למיטיבי לכת, שמוכנים לקפוץ למים ולגלות עוד רבדים של כאב ועוד שכבות של יצירתיות וכל זאת במטרה להנגיש את היומן הוויזואלי לאנשים רבים, לכל אחד, לכל מי שמוכן ורוצה להכיר אותו.
אז הבשורות הטובות הן שאחרי שכבת הפצע מגיעים לשכבה עמוקה יותר של פוטנציאל, יצירתיות, יעוד או הנשמה, כל אחד קורא לשכבה הזאת אחרת, אבל היא שם, זו הבטחה, היא שם ומחכה לנו רק שנעז לעבור דרך הכאב הזה ולגלות אותה.
וכשמגיעים אליה- השמיים הם הגבול!
