מה עושים כשעולה משהו קשה בזמן יצירה?

כשעולה משהו קשה בזמן יצירה, עוצרים. מניחים את המכחול, נושמים שלוש נשימות ארוכות, וחוזרים לחדר דרך החושים לפני שמחליטים אם להמשיך. אחר כך סוגרים את הדף בטקס קצר ומתחברים למשאב. הדף לא הולך לשום מקום. אם ההצפה חוזרת בכל פעם שאת פותחת את היומן, זה הסימן ליצור בליווי מטפלת ולא לבד.

שמי רקפת הדר, אני מטפלת באמנות, סופרת ובעלת בית הספר להכשרת מלוות דרך ליצירה ביומן ויזואלי בשיטת "דפי נפש". ואז הגיע השבעה באוקטובר, ויחד עם מלוות דרך שהוכשרו בשיטתי ישבתי מול מאות נשים מפונות ושורדות מבארי, עם דף לבן ועיפרון ביד, ושאלנו את עצמנו – מה עושים עם כאב שאין לו מילים? כל מה שכתוב כאן נלמד שם ובחדר הטיפולים, לא מתוך ספר. וזה בדיוק החלק שאף אחת לא כותבת: לא "יצירה מרפאת" ולא "זה לא תחליף לטיפול", אלא מה עושים בפועל בשתי הדקות שאחרי שהיד עצרה באוויר.

האם יצירה יכולה להציף רגשות ולהחמיר את המצב?

כן, אם היא הופכת מעיבוד לחזרה על החוויה. יצירה סביב זיכרון כואב מקרבת אותו, וכשהוא מתקרב מהר מדי הגוף מגיב כאילו זה קורה שוב עכשיו: לב דוהר, קור, טשטוש, בהלה. המצב הזה הוא לא ריפוי, הוא הצפה. כל מה שכתוב בהמשך קיים כדי להשאיר אותך בצד השני של הקו הזה, זה שבו את נוגעת בכאב ונשארת את עצמך תוך כדי.

יש גם הבדל בין קושי לבין הצפה, וכדאי להכיר אותו: דף שמעלה דמעות ומשאיר אותך עייפה ומעט קלה יותר עשה את העבודה. דף שמשאיר אותך רועדת ומנותקת עשה משהו אחר לגמרי.

איך מזהים שהיצירה עברה מעיבוד להצפה?

אלה הסימנים שבהם עוצרים, בעדינות ובלי שום תחושת כישלון:

• הגוף עובר לכוננות. לב דוהר, נשימה גבוהה וקצרה, רעד בידיים, בחילה, חום או קור פתאומי.
• ניתוק או טשטוש. תחושה שאת לא לגמרי בחדר, שהזמן נעלם, שהדף מרוחק ממך.
• לופ. אותה סצנה חוזרת שוב ושוב בראש בזמן היצירה, בלי שום תזוזה או הקלה.
• הכיוון. אחרי היצירה את מרגישה גרוע יותר, ולא פעם אחת אלא בכל פעם.
• הדף מסרב להיסגר. את מוסיפה ומוסיפה כדי "לסדר" את מה שעלה, במקום כדי שהדף יגיד מה שיש לו להגיד.

מפגש קשה אחד הוא לא נורה אדומה, זה קורה. אותה הצפה שחוזרת בכל פעם שאת פותחת את היומן היא הסימן שהחומר הזה מבקש חברה מקצועית, לא עוד מאמץ לבד.

מה עושים ברגע עצמו, צעד אחר צעד?

1. עוצרת. מניחה את המכחול, מזיזה את הכיסא אחורה חצי מטר. זה לא ויתור, זו בחירה.
2. נושמת שלוש נשימות ארוכות. הנשימה היוצאת ארוכה מהנכנסת. הגוף מקשיב לנשימה היוצאת יותר מלכל משפט מרגיע.
3. חוזרת לחדר דרך החושים. מוני בקול חמישה דברים שאת רואה, הרגישי את כפות הרגליים על הרצפה, שתי כוס מים קרים, צאי לחלון. החושים מחזירים את ההווה מהר יותר מהמחשבה.
4. סוגרת את הדף בטקס קצר. מסגרת סביב מה שנוצר, מילת סיום אחת, או פשוט סגירת היומן עם שתי הידיים על הכריכה ונשימה אחת.
5. חוזרת למשאב. אם יש לך דף משאבים ביומן, פתחי אותו והישארי מולו דקה. אם אין, זה הזמן ליצור אותו, ולא להמשיך את הדף הקשה.
6. נותנת לעצמך עשר דקות רגילות. כלים בכיור, כיבוס, שיחה קצרה, הליכה מסביב לבניין. לא חוזרות ישר לעבודה או למסך.

ושתי מילים על מה שלא עושים: לא קורעות את הדף ברגע הזה ולא זורקות אותו. לפעמים בא חשק לגרש את מה שעלה, אבל דף שנקרע ברגע של הצפה נוטה להשאיר את התחושה שהיה כאן משהו שאסור להסתכל עליו. אפשר פשוט לסגור את היומן ולהחליט בעוד שבוע.

איך שיטת "דפי נפש" ניגשת לחומר כבד?

לא ישר אליו. שיטת "דפי נפש" היא שיטה של יצירה ביומן ויזואלי שבה כל מפגש מתחיל בחיבור לחלקי הנפש החזקים והטובים ולמשאבים, ורק מתוך הקרקע הזאת נוגעים בחומר הכבד, אם בכלל.

בשיטה הזאת לא עובדים עם הטראומה ישירות, אלא אם האישה עצמה הביאה את החומר והיא מוכנה לעבוד איתו. הטראומה נמצאת שם, אנחנו יודעות שהיא קיימת, והיא לא הדלת שדרכה נכנסים. הדלת היא המשאבים: אנשים שאנחנו אוהבות, הורים ומשפחה גם אם כבר אינם, מקומות שמרגישים בית, רגעים שבהם היית אמיצה יותר משחשבת. יש המון דרכים להתחבר לכוחות האלה על דף, וזה הלב של השיטה: כמה שהקרקע הזאת מתחזקת, כך החומר הקשה יכול להתרכך ולזוז בקצב שלו.

הקהילה היא משאב בפני עצמה, ומשמעותי מאוד. יצירה לצד נשים אחרות, בקבוצה או בליווי של מלווה שהוכשרה לזה, אומרת שהדף שלך נראה ומוחזק, ומה שאישה אחת מעזה לשים על נייר פותח דלת לכל השאר.

איך מכינים דף משאבים לפני שנוגעים בכבד?

דף המשאבים הוא הדף שאת חוזרת אליו. הוא נשאר ביומן, לא נקרע ולא מכוסה, וכדאי שהוא יהיה שם לפני שאת מתקרבת למשהו קשה:

1. צבע אחד שאת אוהבת, כשכבת רקע על כל הדף. בלי תכנון.
2. דימוי של מקום שמרגיש בית. גזירה מתוך מגזין, תצלום ישן, נוף מהמרפסת.
3. דימוי או שם של מי שמחזיק אותך. אדם, סבתא, חברה, גם מי שאינם.
4. מילה אחת שאת רוצה שתקבל אותך כשתחזרי לדף הזה.
5. סימון. פני אליו תווית או פינה מקופלת, כדי שתמצאי אותו מהר עם יד רועדת.

בשיטת "דפי נפש" זה לא חימום לפני העבודה האמיתית. זו העבודה עצמה.

מה זה טקס סגירת דף ולמה הוא עובד?

טקס סגירה הוא מחווה קטנה וקבועה שמסמנת שהביקור נגמר. בלעדיו הדף נשאר פתוח בתוכך גם אחרי שסגרת את היומן, ואת ממשיכה את היום עם משהו שלא הונח.

שלוש גרסאות שעובדות, ואחת מהן מספיקה:

• מסגרת. קו סביב מה שנוצר. מה שבתוך המסגרת הוא בפנים, ואת בחוץ.
• מילת סיום. מילה אחת בפינת הדף, לא כותרת ולא הסבר.
• הידיים על הכריכה. סוגרת את היומן, מניחה שתי כפות ידיים עליו, נשימה אחת, ומזיזה אותו למקום שבו הוא גר.

הוסיפי תאריך. מקבץ דפים מתוארכים הופך עם הזמן למשהו שאפשר להסתכל עליו לאחור ולראות בו תנועה, וזה בפני עצמו מרגיע.

למה דימוי מחזיק כאב בעדינות יותר ממילים?

מילים דורשות סיפור: קודם זה, ואחר כך זה. זיכרון כואב לא תמיד שמור כסיפור, הוא חי בשברים, בתחושות ובצבעים, ובקשה ממנו להיות משפטים מוקדם מדי מכריחה אותך לעבור דרך החלקים הקשים לפי הסדר. דימוי מאפשר לחוויה להגיע שלמה אבל מכוסה, כסמל שאת מחזיקה בשליטה: נייר קרוע, מריחה של כחול כהה, דמות קטנה בתוך דף גדול וריק.

ראיתי את זה חוזר שוב ושוב: דף של צבע ונייר קרוע אומר מה שקרה בלי שהאישה תצטרך לומר את זה, והדף מחזיק את זה, כך שהיא לא מחזיקה את זה לבד.

מתי אפשר להמשיך לבד ומתי פונים למטפלת?

המדד הוא תזוזה, לא עוצמה. יצירה לבד מספיקה כשהחומר כבד אבל זז: את יוצרת, משהו נפתח, ואת יוצאת מהדף קצת קלה או בהירה יותר. פני למטפלת מוסמכת כשהוא לא זז, כשסימני ההצפה חוזרים בכל פעם, כשהשינה או התפקוד היומיומי נפגעים, כשיש מחשבות לפגוע בעצמך, או כשהאירוע קרה לאחרונה והוא עוד פתוח וטרי.

זו לא ירידת מדרגה. מטפלת לא מחליפה את היומן, ולרוב היומן הוא בדיוק הגשר: הדפים שיצרת יכולים להתלוות אלייך לחדר הזה ולומר שם את מה שקשה להגיד.

שאלות נפוצות

האם יצירה יכולה להציף רגשות?

כן. יצירה מקרבת חומר רגשי, ולפעמים היא מקרבת אותו מהר מדי. ההבדל בין קושי מועיל להצפה הוא הכיוון: דף שמשאיר אותך עייפה ומעט קלה יותר עשה את העבודה, דף שמשאיר אותך רועדת, מנותקת או בבהלה סימן שצריך לעצור ולקרקע.

מה עושים כשעולים דמעות באמצע היצירה?

דמעות הן לא סימן לעצור. הן לרוב סימן שהדף נוגע במקום נכון. עצרי רק אם הגוף עובר לכוננות או שאת מרגישה מנותקת. אחרת המשיכי לצבוע תוך כדי, ואל תנסי להסביר לעצמך מה קרה.

איך מקרקעים את עצמך אחרי יצירה קשה?

מוני בקול חמישה דברים שאת רואה בחדר, הרגישי את כפות הרגליים על הרצפה, שתי מים קרים וצאי לאוויר לכמה דקות. אחר כך תני לעצמך עשר דקות רגילות לפני שאת חוזרת ליום, ולא חוזרות ישר למסך.

מה זה טקס סגירת דף?

מחווה קטנה וקבועה שמסמנת שהביקור נגמר: קו מסגרת סביב מה שנוצר, מילת סיום אחת בפינה, או סגירת היומן עם שתי הידיים על הכריכה ונשימה אחת. הטקס אומר לגוף שהדף הונח.

האם צריך לקרוע או לזרוק דף שעלה ממנו משהו קשה?

לא ברגע עצמו. אפשר לסגור את היומן ולהחליט בעוד שבוע. דף שנקרע בתוך הצפה נוטה להשאיר את התחושה שהיה כאן משהו שאסור להסתכל עליו, ואת התחושה הזאת לא רוצות להשאיר.

האם אפשר ליצור סביב חומר טראומטי בלי מטפלת?

לפעמים כן, אם את מקצבת: מפגש קצר ומוגבל בזמן, עבודה בשוליים של הזיכרון ולא במרכזו, דף משאבים לפני ואחרי, וטקס סגירה. אם היצירה משאירה אותך מוצפת או מנותקת שוב ושוב, החומר הזה מבקש ליווי מקצועי לצידך.

יש רגע שאני זוכרת מהחדר, אישה שהניחה את המכחול ואמרה "אני לא יכולה עכשיו", וסגרנו יחד את היומן. שבועיים אחר כך היא פתחה את אותו דף ביוזמתה והוסיפה לו צהוב בפינה. זה כל הסיפור: הדף חיכה לה בקצב שלה, והיא לא רצה אחריו. פני לעצמך עשרים דקות ביום, קחי דף, צבעי מים, כמה דימויים וצרי משהו שמשקף בדיוק מה שאת מרגישה עכשיו. ואם את עוד בתחילת הדרך, המדריך לדף הראשון הולך איתך צעד אחר צעד, ובאתר מחכה לך גם שיעור מתנה בהרשמה לרשימת התפוצה: visualjournal.co.il

באהבה, רקפת

בית הספר של שיטת "דפי נפש": איפה לומדים להנחות, בישראל ובעולם

את שיטת "דפי נפש" לומדים בבית ספר "מסעות יצירתיים", שנוסד ב-2014 ומכשיר מלוות דרך מאז 2016, בהכשרה בת עשרים מפגשים בזום. בישראל נפתחים שני מחזורים בשנה, ובוגרת מקבלת תעודת מלוות דרך המסמיכה אותה להנחות קבוצות ולעבוד באופן פרטני. מאז 2021 פועלת גם הכשרה זהה באנגלית, לקהל בינלאומי.

שמי רקפת הדר, אני מטפלת באמנות וסופרת, ופיתחתי את שיטת "דפי נפש" בשנת 2014. את ההכשרה בישראל אנחנו מנהלות יחד, איריס גל ואני. הדף הזה נועד לענות על שאלה אחת: איפה לומדים את השיטה, מה בדיוק לומדים בה, ומה מקבלת מי שמסיימת. על מה השיטה עצמה נשענת מבחינה מקצועית אפשר לקרוא בעמוד הפרסומים, שם מרוכזים המאמרים בכתבי העת והפרקים בספרים המקצועיים.

מה זה בית הספר של שיטת "דפי נפש"?

בית ספר "מסעות יצירתיים" נוסד ב-2014, באותה שנה שבה פיתחתי את השיטה, ובתחילת דרכו לימד קורסים לקהל הרחב. הכשרת מלוות הדרך נפתחה בו ב-2016, והיא נולדה מתוך צורך שעלה מהשטח: נשים שיצרו איתי ביומן רצו להעביר את זה הלאה, וביקשו מסגרת מסודרת שתלמד אותן איך.

שיטת "דפי נפש" היא שיטה של יצירה ביומן ויזואלי שבה כל דף נבנה בשכבות, לפי סדר קבוע של שבעה אלמנטים: כוונה, קסם המקריות, רקע, צבע, דימוי, קו וטקסט. הסדר הזה הוא לב תוכנית הלימודים, ולצידו נלמדות ההנחיה הקבוצתית, העבודה עם הקולות הפנימיים, וההיכרות עם החומרים והטכניקות.

בבית הספר שתי הכשרות הנחיה נפרדות:

• הכשרת מלוות דרך בשיטת "דפי נפש". ההכשרה המרכזית, והיא שמובילה לתעודה. נמצאת כעת במחזור 16.
• הכשרת מנחות בשיטת ארכיטיפים של צבע. מסלול נפרד שמעמיק בשפת הצבע של השיטה, ונשען על הספר "ארכיטיפים של צבע". נמצאת במחזור 3.

מה לומדים בהכשרת מלוות דרך?

ההכשרה נפרסת על פני עשרים מפגשי זום, כתשעים ושלוש שעות אקדמיות, והיא בנויה בשלוש שכבות שמתקיימות במקביל לאורך כולה:

1. החוויה האישית. הלומדת עוברת בעצמה את התהליך שאותו תלמד להעביר. אי אפשר ללוות אישה אחרת דרך שכבה שלא עברת בעצמך.
2. הידע המקצועי. שבעת האלמנטים לעומק, טכניקות היצירה, כריכת יומנים, והעבודה עם הדימוי, הצבע והטקסט ככלים רגשיים ולא אסתטיים.
3. ההנחיה. איך בונים סדנה, איך מחזיקים קבוצה, מה עושים כשעולה חומר קשה, ואיך מגדירים לעצמך קהל יעד וחזון אישי כמנחה.

המפגשים מוקלטים ונשמרים בספריית ההקלטות באתר, כך שמי שנעדרה ממפגש איננה מפסידה אותו, ומי שמסיימת יכולה לחזור לחומרים בשנים שאחר כך. לצד המפגשים פועלת קבוצה סגורה של המחזור, ובמהלך השנה כל לומדת מקבלת מפגש הדרכה פרטני לגיבוש החזון והיציאה לדרך.

את ההכשרה מלמד צוות ולא מורה אחת. לצידי ולצד איריס גל מלמדות בה הדס קורט, טל כהן עקאב ודניאלה שחם שריג, כל אחת מהזווית המקצועית שלה.

מה ההבדל בין ההכשרה בישראל לבין ההכשרה הבינלאומית?

בפועל כמעט לא כלום. אותה שיטה, אותם שבעה אלמנטים, אותם עשרים מפגשים ואותו קצב. מה שנלמד באנגלית הוא מה שנלמד בעברית.

ההבדל אינו בתוכן ואינו בקצב, אלא בשפה ובמי שעומדת מול הקבוצה. בחירה בין השתיים היא בחירה בשפה שבה נוח לך ללמוד, ולא בחירה בין שתי רמות.

מה מקבלת בוגרת בסיום?

תעודת מלוות דרך בשיטת "דפי נפש", המסמיכה להנחות קבוצות ולעבוד באופן פרטני. לצידה נכנסת הבוגרת לקהילה סגורה של מלוות דרך בארץ ובעולם, ומקבלת את הזכות ללמד את קורס הדגל של בית הספר, כלומר תוכנית לימודים מוכנה שאפשר לצאת איתה לדרך ביום שאחרי.

הבוגרות אינן נשארות תיאורטיות. במאגר המלוות המוסמכות בישראל רשומות כיום 243 נשים, בשישה אזורים מהצפון ועד הדרום, וכל אחת מהן מנחה סדנאות באזור שלה. את המאגר אפשר לסנן לפי אזור וליצור קשר ישירות עם כל אחת מהן: מאגר מלוות הדרך המוסמכות.

למי ההכשרה מתאימה, ולמי פחות?

ההכשרה מתאימה למטפלות ולמנחות שמחפשות כלי נוסף לארגז הכלים, לנשים שעברו בעצמן תהליך משמעותי ביומן ורוצות להעביר אותו הלאה, ולמי שמחפשת מקצוע חדש שאפשר לעסוק בו לצד עיסוקים אחרים.

אין דרישת רקע באמנות. הטכניקות בנויות במיוחד כך שלא נדרשת בהן יכולת ציור, וחלק ניכר מהבוגרות לא נגעו בחומרי יצירה לפני שהגיעו.

מה שכן נדרש הוא זמן. עשרים מפגשים, ולצידם עבודה אישית ביומן בין מפגש למפגש, הם התחייבות אמיתית. מי שמחפשת היכרות ראשונה עם היומן בלי מחויבות כזאת תמצא מענה מדויק יותר במדריך המלא לשיטה ובקורסים הפתוחים באתר, ולא בהכשרה.

וההכשרה איננה לימודי טיפול. היא מכשירה ללוות יצירה ולא לטפל בטראומה, וההבחנה הזאת נלמדת בתוכה במפורש.

על מה בית הספר נשען?

על שיטה שיש לה תיעוד מקצועי מחוץ לבית הספר עצמו, וזה מה שמבדיל בין הכשרה לבין קורס פרטי. השיטה פורסמה בשני מאמרים בכתבי עת מקצועיים בישראל, פרק שלה נכלל בספר "פרוטוקולים של כוחות ותקווה" בהוצאת הקריה האקדמית אונו, ופרק נוסף באנתולוגיה "סטודיו בטוח" של יה"ת, האגודה לטיפול באמצעות אמנויות. שני פרוטוקולים בספר של מרכז משאבים, שרץ במרכזי החוסן, מבוססים על העבודה שלי ומיוחסים אליי בשמי.

כל הפרסומים, הסיקור התקשורתי והתערוכות מרוכזים בעמוד הפרסומים, עם קישור למקור המלא של כל פריט.

שאלות נפוצות

איפה לומדים את שיטת "דפי נפש"?
בבית ספר "מסעות יצירתיים", שנוסד ב-2014 ומכשיר מלוות דרך מאז 2016, והוא המסגרת היחידה שמעניקה את תעודת מלוות דרך בשיטה. ההכשרה מתקיימת בזום, בעברית בישראל ובאנגלית לקהל בינלאומי מאז 2021.

כמה זמן נמשכת הכשרת מלוות דרך?
עשרים מפגשי זום שהם כתשעים ושלוש שעות אקדמיות, בעברית ובאנגלית כאחד. בישראל נפתחים שני מחזורים בשנה, אחד באוקטובר ואחד בינואר או פברואר, ובאנגלית מחזור אחד בשנה.

האם צריך רקע באמנות או בטיפול כדי ללמוד?
לא. הטכניקות בנויות כך שלא נדרשת יכולת ציור, ואין דרישת השכלה קודמת בטיפול. חלק מהלומדות הן מטפלות ומנחות שמוסיפות כלי לעבודתן, וחלק מגיעות ללא רקע מקצועי כלל.

מה מקבלת בוגרת בסיום ההכשרה?
תעודת מלוות דרך בשיטת "דפי נפש" המסמיכה להנחות קבוצות ולעבוד פרטנית, כניסה לקהילה הסגורה של הבוגרות בארץ ובעולם, והזכות ללמד את קורס הדגל של בית הספר.

האם הכשרת מלוות דרך היא הכשרה לטיפול באמנות?
לא. היא מכשירה ללוות תהליכי יצירה ביומן ויזואלי, ולא לטפל בטראומה או לעסוק בפסיכותרפיה. ההבחנה בין ליווי לבין טיפול נלמדת בתוך ההכשרה במפורש.

כמה מלוות דרך מוסמכות יש בישראל?
243 נשים רשומות כיום במאגר המלוות המוסמכות, בשישה אזורים מהצפון ועד הדרום. המאגר פתוח באתר וניתן לסינון לפי אזור.

כשנפתח מחזור ההכשרה הראשון ב-2016 לא ידעתי שעשר שנים אחר כך יהיו מאות נשים שמנחות את השיטה בעצמן, כל אחת בקול שלה ובקהילה שלה. פני לעצמך עשרים דקות ביום, קחי דף, צבעי מים, כמה דימויים וצרי משהו שמשקף בדיוק מה שאת מרגישה עכשיו. וכשתרגישי שאת רוצה להעביר את זה הלאה, בית הספר כאן. באתר מחכה גם שיעור מתנה בהרשמה לרשימת התפוצה: visualjournal.co.il

באהבה, רקפת

כשהמילים מכאיבות: יצירה ביומן ויזואלי כשאין מילים לכאב

כשהמילים מכאיבות, מתחילים מהידיים. במקום לבקש מאישה לספר מה עבר עליה, נותנים לה דף, צבע ודימוי, והיא מניחה עליו את מה שעדיין אין לו שם. הדף מחזיק את החוויה שלמה ומכוסה בבת אחת, והמילה, אם היא מגיעה בכלל, מגיעה בסוף ובבחירה שלה.

את זה כתבתי בפרק שפורסם באוקטובר 2024 באנתולוגיה "סטודיו בטוח" בהוצאת יה"ת, האגודה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל, בשם "כשהמילים מכאיבות ומרפאות": יומן ויזואלי עם מפונות מעוטף עזה. הפרק הוא עדות ולא פרוטוקול, והוא מתעד שמונה שבועות של יצירה עם נשים שפונו מיישובי עוטף עזה למרכז פינוי בדרום. הדף שלפנייך הוא תמצית שלו. שאר הפרסומים והסיקור מרוכזים בעמוד הפרסומים.

שמי רקפת הדר, אני מטפלת באמנות, סופרת ובעלת בית הספר להכשרת מלוות דרך ליצירה ביומן ויזואלי בשיטת "דפי נפש". את הבשורה על השבעה באוקטובר קיבלתי במקסיקו, ובימים שאחריה נודע לי ששלוש נשים שהכרתי מקהילת "שבט היומן הוויזואלי" נרצחו בביתן באותה שבת. בתחילת דצמבר נסעתי דרומה, יחד עם מיה הוד-רן, ביבליותרפיסטית, בלי לדעת מה מחכה לנו שם.

מה קורה כשמאבדים את המילים?

בלובי של המלון ישבה לידי אישה שאיבדה את בתה באותה שבת. היא יצרה, ואני ביקשתי ממנה לתת שם ליצירה. היא פרצה בבכי קורע לב, ניסתה לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, והחרישה.

זה הרגע שממנו נקרא שם הפרק. המילים, שהן הכלי הרגיל שלנו לספר על עצמנו, הפכו אצלה לפציעה נוספת. ביומן הוויזואלי הסדר הפוך: הצבע והדימוי אומרים קודם, והטקסט מגיע אחרון, אם בכלל.

שיטת "דפי נפש" היא שיטה של יצירה ביומן ויזואלי שבה כל דף נבנה בשכבות לפי סדר קבוע של שבעה אלמנטים, כך שהמילה נכנסת רק אחרי שהדף כבר אמר את שלו.

מה זה "סטודיו פתוח", ולמה הוא כל כך קשה?

"סטודיו פתוח" הוא מודל עבודה טיפולי שבו מרחב היצירה פתוח לכל מי שנכנס, בלי הרשמה מראש ובלי קבוצה סגורה. במרכזי הפינוי הוא היה פתוח תרתי משמע: שולחן בלובי של מלון, ואנשים בכל הגילים יוצרים את נפשם בלי טיפת פרטיות.

בפעם הראשונה שנכנסתי לשם הרגשתי אבודה, כמו נסחפת לתוך תחושת האיבוד הכללית. מסביב עזובה, בלאגן וכאוס, ומולם מלון מפואר שבתוכו כל זה מתרחש. הפער היה בלתי נתפס.

מה שעבד בסוף לא היה סדנה מאורגנת אלא תנועה בין השולחנות. ניגשתי לכל אישה שהגיעה, הראיתי לה את היומן האישי שלי, סיפרתי על שבעת האלמנטים, והזמנתי אותה לבחור דימוי אחד שמבטא את מה שהיא מרגישה עכשיו. הידיים התחילו ליצור, והמילים התחילו לזרום מעצמן.

איך בונים מרחב בטוח כשאין קירות?

שלושה דברים החזיקו את הביטחון עוד לפני שקיבלנו חדר משלנו:

• יומן אישי לכל אישה. מחברות שנתפרו בעבודת יד מראש, על ידי עשרות מתנדבות. כשאין בית, מחברת תפורה היא מקום.
• המזוודה. בה שמרנו את חומרי היצירה, והיא הפכה בעצמה לחפץ של הקבוצה. שתי נשים מונו אחראיות עליה, והיא נתנה עוגן קטן לנשים שאיבדו את כל מה שהיה להן בבית.
• קביעות. יומיים קבועים בלוח הזמנים, שבוע אחר שבוע, במקום שבו שום דבר אחר לא היה קבוע.

כשעברנו בהמשך לסטודיו סגור, ארבעת הקירות אפשרו את מה שהלובי לא אפשר: מדיטציה, דמיון מודרך ושיתוף בקול. החששות שלי מהמעבר לא התממשו.

איך עובדים עם כאב בלי להציף?

מחשבה עמוקה הוקדשה בכל שבוע לשמות הסדנאות. בחרתי בשמות מטאפוריים שמחברים לכוחות ולתקווה, "עץ המשאבים", "הכוחות שלי", "נופים של תקווה", "הבית הפנימי", מפני שהשם הוא הדבר הראשון שאישה שומעת והוא מסמן לה לאן היא נכנסת.

ובד בבד למדתי כמה חשוב לתת מקום גם לכאב ולחוסר הוודאות, ולא רק לאור. ככל שהקבוצה התגבשה, הבשיל הרגע לגעת בנושאים כבדים יותר. באחת הסדנאות התבקשה כל אישה להיזכר בדמות מחייה שמלווה אותה, ושתי נשים סיפרו על אם שנפטרה לפני שנים רבות ועדיין תומכת בהן מרחוק.

אחת הסדנאות שנשארה איתי נקראה "לצבוע את החושך". עבדנו בטכניקה שבה צבעי הקשת נחשפים מתחת לרקע שחור, וביקשתי מהמשתתפות לכתוב פסקה שמתחילה במשפט "כשאצבע את החושך אני אגלה ש…". פסי אור עדינים התחילו להתגלות מתוך החושך הגדול.

שם למדתי גם משהו על השפה שלי עצמי. אמרתי לאחת הנשים שאביא לה חוט זהב מהבית בשבוע הבא, והיא ענתה לי בעצב שכשאני אומרת "מהבית שלי" זה כואב, כי לה אין בית וכל החומרים שאספה במשך שנים נשרפו. הבנתי כמה זהירות נדרשת במילים שהן טריוויאליות עבורי.

מה עושים בשבוע שבו אי אפשר ליצור?

אחד השבועות הקשים ביותר היה זה שבו הודיעו על חטופים שנרצחו בשבי. האווירה הייתה קשה מנשוא, מבטים כבויים, כעס ואכזבה, והטראומה חזרה והכתה שוב.

הנשים הן שהביאו את הפתרון. הן הגיעו עם עיתונים בידיים וביקשו לעבוד עם הכותרות הקשות עצמן. הנחיתי אותן לבטא את הכאב והכעס כפי שירצו, ולהוסיף לדף גם קמצוץ של תקווה, ועבדנו עם שירי תקווה שהדפסנו מראש, כשכל אחת בוחרת שורה אחת שהיא מתחברת אליה.

זאת ההנחיה הפשוטה ביותר שיש לי, והיא נכונה גם ביום רגיל: לא לחסום את הכאב ולא להישאר רק בו. שניהם על אותו דף.

מה נשאר לקבוצה אחרי שהמלווה הולכת?

במפגש השמיני והאחרון יצרנו יחד "שיר ויזואלי", שורה אחת מכל אישה, מתוך שקיות דימויים שהכנתי לכל אחת מהן בבית. ההתרגשות הייתה גדולה, והצער על הפרידה היה שם לצידה.

הפרידה הזאת לא הייתה סוף. יחד עם מנהלת המרחב בנינו תוכנית המשך: אני מגיעה אחת לחודש ליומיים של סדנאות, ובמקביל מלווה מתנדבות שמגיעות אחת לשבוע להעביר סדנאות יומן לקבוצה. השעות שהתפנו לי בחזרה בבית היו מוזרות, והלב נשאר שם.

שאלות נפוצות

מה עושים כשאין מילים לתאר את מה שקרה?
מתחילים מהחומר ולא מהסיפור. בחירת צבע ודימוי אינה דורשת ניסוח, והיא מאפשרת לחוויה להיות מונחת על הדף בלי להיאמר בקול. הטקסט, אם הוא מגיע, מגיע בסוף ובבחירה של היוצרת.

מה זה "סטודיו בטוח"?
פרויקט של יה"ת, האגודה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל, שהפעיל מרחבי יצירה טיפוליים לפליטים מאוקראינה ב-2021 והופעל מחדש עם פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. כחמישים סטודיואים כאלה נפתחו ברחבי הארץ.

מה ההבדל בין "סטודיו פתוח" לקבוצה סגורה?
ב"סטודיו פתוח" המרחב פתוח לכל מי שנכנס, בלי הרשמה ובלי הרכב קבוע, ולכן הוא נגיש מאוד אך חסר פרטיות. קבוצה סגורה בחדר משלה מאפשרת מדיטציה, דמיון מודרך ושיתוף אישי, שאינם אפשריים בלובי פתוח.

האם יצירה עם עיתונים וכותרות קשות מסוכנת?
לא כשהיא נעשית בליווי ובתנאי אחד: לצד הכאב נכנס לדף גם משהו של תקווה. הנשים עצמן ביקשו לעבוד עם הכותרות, וההנחיה הייתה לבטא את הכעס ולהוסיף לו קמצוץ אור באותה כפולה.

מי כתבה את הפרק ואיפה הוא פורסם?
רקפת הדר, באנתולוגיה "סטודיו בטוח" בהוצאת יה"ת, אוקטובר 2024, בעריכת ד"ר תמר קיכלי-בורוכובסקי, נונה אורבך וחן יעקובי. הפרק פותח את שער "איסוף חומרים" בעמוד 17.

האם אפשר ליצור ככה גם לבד בבית?
כן, וזאת בדיוק הכוונה. הסדר קבוע: כוונה, רקע בלי שליטה, צבע, דימוי, קו ואז מילה אחת. אם היצירה מציפה בכל פעם שפותחים את היומן, זה הסימן ליצור בליווי מקצועי ולא לבד.

חזרתי הביתה אחרי שמונה שבועות, והתחושה שכולנו חלק משלם אחד המשיכה ללוות אותי. לא אמרתי שם שום דבר חכם. ישבתי לצידן, הצעתי חומר, והן הוסיפו את שלהן. פני לעצמך עשרים דקות ביום, קחי דף, צבעי מים, כמה דימויים וצרי משהו שמשקף בדיוק מה שאת מרגישה עכשיו. ואם עולה משהו כבד תוך כדי, כאן כתבתי בדיוק מה עושים ברגע הזה. באתר מחכה גם שיעור מתנה בהרשמה לרשימת התפוצה: visualjournal.co.il

הפרק המלא פורסם ב"סטודיו בטוח, אנתולוגיה: טקסטים יצירתיים בעקבות מלחמת חרבות ברזל", הוצאת יה"ת, אוקטובר 2024, שער 1, עמוד 17.

באהבה, רקפת

גשרים אל עצמי: פרוטוקול היומן הוויזואלי להפגת מתח וחיבור למשאבים

"גשרים אל עצמי" הוא פרוטוקול מובנה ליצירת דף אחד ביומן ויזואלי, לפי שבעת האלמנטים של שיטת "דפי נפש", שנועד להפיג מתח, לחשוף משאבים פנימיים ולהרחיב פרספקטיבה. הוא בנוי בשבעה שלבים לפי סדר קבוע, מתאים לבני עשר ומעלה, ונכתב במיוחד כך שיעבוד גם עם מי שבטוחה שאיננה יודעת ליצור.

את הפרוטוקול הזה כתבתי כפרק בספר "פרוטוקולים של כוחות ותקווה: מדריך להנחיית סדנאות מבוססות אומנויות לבניית חוסן בזמן משבר קולקטיבי ומלחמה", ביוזמתו ובעריכתו של ד"ר רונן ברגר, בהוצאת הקריה האקדמית אונו בשיתוף מרכז משאבים, 2024. הוא מופיע שם כפרוטוקול 32. מאז הוא שימש בסיס לשתי סדנאות בתוכנית חוסן נוספת לבני נוער, וכאן הוא מובא במלואו, בעיבוד שלי.

שמי רקפת הדר, אני מטפלת באמנות, סופרת ובעלת בית הספר להכשרת מלוות דרך ליצירה ביומן ויזואלי בשיטת "דפי נפש". הפרוטוקול נכתב בחודשים שאחרי השבעה באוקטובר, מתוך עבודה עם נשים מפונות במלונות ובמרכזי פינוי, ובגלל זה הוא בנוי כך שאפשר להעביר אותו בכל מקום, גם בפינת חדר אוכל של מלון.

למה עובדים לפי סדר קבוע ולא בחופשיות?

מפני שדף ריק הוא הדבר המפחיד ביותר, ומי שאומרת "אני לא יודעת לצייר" בדרך כלל לא מתכוונת לכישרון אלא להתחלה. סדר קבוע מוריד את השאלה "מאיפה מתחילים" מהשולחן, ומשאיר את כל תשומת הלב לתוכן.

כל אלמנט הוא שכבה נוספת של משמעות, שמחברת למשאב אחר. השכבות מצטברות זו על גבי זו, ובסוף נוצר דף שיש בו היגיון והמשכיות, גם כשאף אחד לא תכנן אותו מראש.

מהם שבעת האלמנטים ולמה כל אחד מחבר?

מה צריך כדי להתחיל?

• צבעי מים או אקריליק
• מגזינים או ספרים עם תמונות שאפשר לגזור מהן דימויים
• דבק
• עט פיילוט שחור וטוש שחור
• טושים אקריליים או מסוג אחר

זה הכל. אין ברשימה הזאת שום דבר שדורש ידע קודם, וזאת לא הקלה על המשתתפת אלא בחירה מכוונת: ככל שהחומרים פשוטים יותר, כך קל יותר להתחיל.

הפרוטוקול, שלב אחר שלב

חלק א, אלמנט הרקע

בחרי שלושה צבעים שעושים לך טוב, כאלה שישמשו כעוגנים, וצבע אחד שמבטא את הקושי. הניחי את הצבעים על הדף בתנועות איטיות יחסית, תוך נשימה עמוקה. התנועה האיטית מאטה את הנשימה, וזה חלק מהעבודה ולא הכנה לה.

הצבע שמבטא את הקושי נכנס אחרון, ובכוונה. אי אפשר להתעלם מהקושי, ואפשר בהחלט למצוא דרכים להרגיע אותו על הדף.

חלק ב, אלמנט הכוונה

כתבי את כל המשאבים שיש בחייך. אפשר לבנות רשימה לפי תחומים ואפשר להשאיר פתוח לגמרי. שתי שאלות שעוזרות להעמיק: מה הייתי רוצה לחזק בתוכי, ואילו משאבים הייתי רוצה שיהיו לי ואני מרגישה שעדיין אין לי.

חלק ג, אלמנט הדימוי

בחרי בין שניים לארבעה דימויים שמייצגים את הכוחות שלך, וחשבי גם על משאב אחד שהיית רוצה לחזק. הגזירה מתוך מגזין מורידה את הלחץ של "לצייר נכון", ומשאירה את הבחירה, שהיא החלק החשוב.

חלק ד, אלמנט הקו

קחי טוש שחור דק, או כל טוש אחר, וחברי בין הדימויים כך שייווצר רצף. בשלב הזה אין צורך לחשוב על הסיפור, רק לעשות פעולות של חיבור באמצעות קווים. אפשר גם לצייר על גבי הדימויים המודבקים.

חלק ה, אלמנט הצבע

הוסיפי צבעים לדף בכל דרך שתרצי. אפשר לצייר תוספות משלך או סמלים שמאפשרים הקלה ומשמשים עוגנים, לבבות, פרחים, בתים. זה השלב שבו מותר להוסיף צבע רק מפני שהוא מחזק תחושה טובה.

חלק ו, אלמנט הטקסט

התבונני ביצירה שלך ובטקסטים שכתבת, ובדקי אם אפשר להרכיב מהם משפטים קצרים ומחזקים, מעין מסר שעולה מכל המשאבים שעל הדף. המשפטים יכולים להיות ספונטניים לגמרי, כאילו המשאב עצמו רוצה מאוד להעביר לך מסר: "הגוף שלי חזק כמו עץ אלון", "מותר לבכות", "הדמיון שלי מעופף כמו ציפור".

כתבי את המשפטים על דף לבן נפרד, גזרי סביבם, והדביקי על גבי העבודה במקום שתבחרי.

חלק ז, אלמנט קסם המקריות

אחרי שהיצירה הוויזואלית הסתיימה, חפשי בה את מה שמפתיע אותך ושימי עליו זרקור.

בעבודה שאני יצרתי הדבקתי דמות של אייל צבעוני עם קרניים. רק בסיום הבנתי שהאייל מסמל את סבי, צבי הדר ז"ל, שהיה ניצול שואה, איבד את כל משפחתו במלחמה, עלה לישראל ובנה את חייו מחדש. החיבור הזה לכוחות של סבי ריגש אותי מאוד, ועזר לי להתחבר לכוחות הטרנספורמציה שיש בתוכי.

איך עושים שיתוף בסוף, בלי לפגוע?

בסיום אפשר להראות את היצירות זו לזו ולשתף במה שרוצות: בתהליך עצמו, במשמעות של חלק מסוים או של הדף כולו, ואפשר גם לתת לחלק מסוים לדבר בגוף ראשון, כאילו הוא אני.

אפשרות נוספת היא לבקש מחברות הקבוצה לשתף במה שהן רואות ביצירה של האחרת, וכך להרחיב את הפרספקטיבה. כאן חשוב מאוד להישאר בעקרונות הגישה הפנומנולוגית: מדברות רק על מה שאני רואה ביצירה, בלי פרשנות, בלי ציונים ובלי דעה.

אם הזמן לא מספיק, עדיף שיתוף אישי קצר, בזוגות או בקבוצות קטנות, מאשר מליאה חפוזה.

שאלות נפוצות

מה זה הפרוטוקול "גשרים אל עצמי"?
פרוטוקול מובנה בן שבעה שלבים ליצירת דף אחד ביומן ויזואלי לפי שבעת האלמנטים של שיטת "דפי נפש", שמטרתו הפגת מתח, גילוי משאבים פנימיים וחיבור לתקווה. הוא פורסם כפרוטוקול 32 בספר "פרוטוקולים של כוחות ותקווה" בהוצאת הקריה האקדמית אונו, 2024.

מגיל כמה אפשר לעבוד עם הפרוטוקול הזה?
מגיל עשר ומעלה, וגם עם מבוגרות ללא כל ניסיון באמנות. הטכניקות נבחרו כך שאינן דורשות יכולת ציור.

כמה זמן לוקח להעביר אותו?
הוא בנוי משבעה חלקים ומסתיים בשיתוף, ולכן זקוק למפגש מוארך ולא לחמישים דקות. בעבודה קבוצתית בשיטת "דפי נפש" מפגש נמשך בדרך כלל שעתיים עד שלוש.

האם אפשר להשתמש בו בעבודה מקצועית עם קבוצות?
כן. הוא פורסם במקור בדיוק לשם כך, כפרוטוקול לאנשי טיפול, חינוך וקהילה, בספר שיצא לאור חינם בעברית ובערבית. נשמח לקרדיט ולהפניה למקור.

מה זה "קסם המקריות"?
האלמנט השביעי בשיטת "דפי נפש", שבו מחפשים בדף את מה שהופיע בו בלי שתוכנן ומגלים את משמעותו. הוא מחבר להפתעה, לסינכרוניות, ולידיעה שלמציאות יש שכבות רבות של משמעות.

איפה אפשר לקרוא את הפרוטוקול במקור?
בספר "פרוטוקולים של כוחות ותקווה" בעריכת ד"ר רונן ברגר, בהוצאת הקריה האקדמית אונו, 2024, שזמין לקריאה חופשית באתר המכללה. הפרוטוקול מופיע שם בעמוד 225.

הפרוטוקול הזה נכתב בתוך מלחמה, בשביל נשים שלא ידעו מתי יחזרו הביתה, וזאת בדיוק הסיבה שהוא כל כך פשוט. פני לעצמך עשרים דקות ביום, קחי דף, צבעי מים, כמה דימויים וצרי משהו שמשקף בדיוק מה שאת מרגישה עכשיו. ואם את רוצה להבין קודם על מה הכל עומד, המדריך המלא לשיטת "דפי נפש" מחכה כאן, ובאתר יש גם שיעור מתנה בהרשמה לרשימת התפוצה: visualjournal.co.il

הפרוטוקול פורסם במקור ב"פרוטוקולים של כוחות ותקווה", בעריכת ד"ר רונן ברגר, הקריה האקדמית אונו בשיתוף מרכז משאבים, 2024. לשאר הפרסומים: פרסומים ותקשורת

באהבה, רקפת

יומן ויזואלי אחרי טראומה: איך עובדים על חוסן ותקווה בלי לגעת ישר בכאב

יומן ויזואלי אחרי טראומה עובד דרך משאבים ולא דרך הזיכרון הקשה. במקום לבקש מאישה לספר מה קרה לה, בונים איתה על הדף חיבור לכוחות שכבר נמצאים ברשותה: אנשים שהיא אוהבת, מקומות שמרגישים בית, רגעים שבהם הייתה אמיצה יותר משחשבה. הקרקע הזאת מתחזקת שכבה אחרי שכבה, ורק מתוכה החומר הכבד יכול לזוז בקצב שלו, אם בכלל.

את זה כתבתי במאמר שפורסם במאי 2024 בכתב העת המקצועי פסיכולוגיה עברית, תחת השם רקפת לינק-סקופ: "להחזיר את האור": יומן ויזואלי בשיטת "דפי נפש" כהתערבות לתקווה ולמשאבי חוסן. המאמר מתעד עבודה קבוצתית עם נשים מפונות מיישובי עוטף עזה בחודשים שאחרי השבעה באוקטובר, והדף שלפנייך הוא תמצית שלו, עם קישור למקור בסופו. שאר הפרסומים והסיקור מרוכזים בעמוד הפרסומים.

שמי רקפת הדר, אני מטפלת באמנות, סופרת ובעלת בית הספר להכשרת מלוות דרך ליצירה ביומן ויזואלי בשיטת "דפי נפש". ואז הגיע השבעה באוקטובר, ויחד עם מלוות דרך שהוכשרו בשיטתי ישבתי מול מאות נשים מפונות ושורדות, עם דף לבן ועיפרון ביד, ושאלנו את עצמנו – מה עושים עם כאב שאין לו מילים?

איך התחיל מערך ההתנדבות?

בשבועות הראשונים אחרי השבעה באוקטובר פניתי למירב שקד, מלווה דרך בשיטת "דפי נפש" ויזמית, ויחד הקמנו מערך התנדבות של מלוות דרך שהגיעו אל המלונות ואל מרכזי הפינוי. קראנו למיזם "להחזיר את האור", וזאת הייתה הכוונה המילולית שלו: לא לטפל בטראומה, אלא לחפש יחד את נקודות האור שעוד נותרו ולחזק אותן.

כל קבוצה קיבלה עשרה מפגשים, כל אחד מהם בן שעתיים עד שלוש. את מה שראיתי שם כתבתי אחר כך במאמר, מפני שהבנתי שיש כאן משהו שראוי שמטפלות אחרות ידעו עליו.

למה לא עובדים ישירות על הטראומה?

מפני שההתערבות הזאת היא ליווי ולא טיפול. הנשים שישבו מולנו היו בתוך האירוע ולא אחריו, הן עדיין גרו בחדר מלון בלי לדעת מתי יחזרו הביתה, וכל בקשה לספר את מה שקרה הייתה מקרבת את הזיכרון מהר מדי.

ההבחנה הזאת היא לב העניין, והיא הקו שבין עיבוד לבין חזרה על החוויה:

• עיבוד מקרב את הכאב בקצב שהאישה שולטת בו, ומשאיר אותה עייפה ומעט קלה יותר.
• הצפה מחזירה את הגוף לכוננות, כאילו האירוע מתרחש שוב עכשיו, ומשאירה אותה רועדת ומנותקת.

הטראומה נמצאת בחדר וכולן יודעות שהיא שם, אבל היא איננה הדלת שדרכה נכנסים. הדלת עשויה מהמשאבים של האישה עצמה.

מהם שבעת האלמנטים של שיטת "דפי נפש"?

שיטת "דפי נפש" היא שיטה של יצירה ביומן ויזואלי שבה כל דף נבנה בשכבות, לפי סדר קבוע של שבעה אלמנטים, כך שמה שפוצל בנפש מתחבר בחזרה על הנייר.

1. כוונה. מילה אחת או משפט אחד שאיתו נכנסים לדף. לא נושא לעבודה, אלא כוונה.
2. קסם המקריות. פתיחה של הדף בטכניקה שאין בה שליטה, הדפס או התזה, כך שמשהו שאיש לא תכנן כבר נמצא שם ומחכה.
3. רקע. השכבה הראשונה שנותנת לדף אווירה, עוד לפני שיש בו תוכן כלשהו.
4. צבע. הבחירה הרגשית הגדולה של הדף. הצבע אומר את מה שעוד אין לו שם.
5. דימוי. גזירה ממגזין, תצלום ישן, ציור פשוט. הדימוי מחזיק את החוויה שלמה אך מכוסה.
6. קו. מה שמחבר בין החלקים, מקיף אותם או מפריד ביניהם.
7. טקסט. מילה אחת או משפט אחד, בסוף ולא בהתחלה, אחרי שהדף כבר אמר את שלו.

הסדר הזה נבנה בכוונה כך. הוא מתחיל במקום שאין בו שיפוט, ומגיע אל המילים רק בשלב שבו הן כבר לא נדרשות להסביר דבר.

מה בנה את התחושה של ביטחון בתוך חדר מלון?

ארבעה דברים, שבמאמר הם מתוארים כעמודי התווך של ההתערבות:

• המסגרת. יומן אישי לכל אישה, מחברת אחת שנשארת שלה גם כשהבית עצמו איננו ברור. כשאין קירות, מחברת תפורה היא מקום.
• תכני המפגשים. כל מפגש נבנה סביב תמונה מטאפורית, למשל עץ המשאבים, ומתוכה נעשה מיפוי עדין של חלקי הנפש, כולל עבודה עם הילדה הפנימית ועם ארכיטיפים של כוח.
• זמן מוארך כזמן קהילה. שעתיים עד שלוש אינן נדרשות ליצירה בלבד. אלה השעות שבהן נשים מדברות בזמן שהידיים עסוקות, ומתוך השיחה הזאת נבנית קהילה.
• נוכחות מלוות הדרך. המלווה יוצרת לצידן ולא מולן, ומתפקידה לאתר את נקודות האור ולהצביע עליהן, גם כשהאישה עצמה עוד איננה רואה אותן.

מה קרה לקבוצות האלה אחר כך?

מה שהפתיע אותי יותר מכל הוא שחלק מהקבוצות המשיכו להיפגש בעצמן אחרי שעשרת המפגשים נגמרו. נשים התארגנו ליצור יחד בימים שבהם אף מלווה לא הגיעה, והיומן המשיך ללוות אותן בחיי היום יום בתוך המלון.

זו המטרה של הכלי הזה מלכתחילה. לא אישה שתלויה במלווה, אלא אישה שיוצאת עם מחברת ביד ועם ידיעה איך לפתוח אותה לבד, ביום שבו זה יהיה קשה.

האם זה מתאים גם למי שלא חוותה אירוע קיצוני?

כן, והעקרונות זהים. כל אישה שעוברת תקופה שאין לה מילים, אבל או מחלה, גירושין, פרידה או שינוי שלא ביקשה, יכולה לעבוד באותו סדר בדיוק: כוונה, רקע בלי שליטה, צבע, דימוי, קו, ואז מילה אחת.

ההבדל בין יצירה לבד לבין יצירה בליווי איננו בטכניקה אלא בשאלה מי מחזיק את הדף איתך. אם ההצפה חוזרת בכל פעם שאת פותחת את היומן, זה הסימן ליצור בליווי מקצועי ולא לבד.

שאלות נפוצות

האם יצירה ביומן ויזואלי עוזרת אחרי טראומה?
כן, כשהיא נעשית דרך משאבים ולא דרך הזיכרון הקשה עצמו. יצירה שמחברת אישה לכוחות שכבר יש לה מחזקת חוסן ותחושת מסוגלות, ומאפשרת לחומר הכבד לזוז בקצב שלו. יצירה שמבקשת לשחזר את האירוע עלולה להציף.

מה ההבדל בין ליווי ליצירה לבין טיפול פסיכולוגי?
ליווי ליצירה ביומן ויזואלי עובד על משאבים, תקווה ותחושת מסוגלות, ואינו מטפל בטראומה עצמה. טיפול פסיכולוגי או טיפול באמנות עוסקים ישירות בחומר הטראומטי. השניים אינם מחליפים זה את זה, והרבה נשים נעזרות בשניהם במקביל.

מהם שבעת האלמנטים בשיטת "דפי נפש"?
כוונה, קסם המקריות, רקע, צבע, דימוי, קו וטקסט. כל דף נבנה בשכבות לפי הסדר הזה, כך שהמילים מגיעות אחרונות, אחרי שהצבע והדימוי כבר אמרו את מה שקשה להגיד.

כמה זמן נמשך מפגש קבוצתי של יצירה ביומן ויזואלי?
שעתיים עד שלוש. הזמן המוארך אינו מותרות, הוא מה שמאפשר את המעבר מהעבודה הפנימית אל היצירה, ואת השיחה הקהילתית שנוצרת בין הנשים תוך כדי.

האם צריך ניסיון באמנות כדי להשתתף בקבוצה כזאת?
לא. רוב הנשים שהגיעו לא נגעו בחומרי יצירה מאז בית הספר היסודי. הטכניקות בנויות במיוחד כך שלא נדרשת בהן יכולת ציור, והתוצאה מגיעה מהשילוב בין השכבות.

איפה אפשר לקרוא את המאמר המקצועי המלא?
המאמר פורסם ב-23 במאי 2024 באתר פסיכולוגיה עברית, תחת השם רקפת לינק-סקופ, וזמין שם לקריאה.

אחת הנשים אמרה לי, אחרי המפגש השלישי, שאלה היו השעתיים המשמעותיות ביותר שעברו עליה באותם שבועות. לא אמרתי לה שום דבר חכם. ישבתי לצידה, הצעתי צהוב, והיא הוסיפה אותו בעצמה. פני לעצמך עשרים דקות ביום, קחי דף, צבעי מים, כמה דימויים וצרי משהו שמשקף בדיוק מה שאת מרגישה עכשיו. ואם עולה משהו כבד תוך כדי, כאן כתבתי בדיוק מה עושים ברגע הזה. באתר מחכה גם שיעור מתנה בהרשמה לרשימת התפוצה: visualjournal.co.il

לקריאת המאמר המקצועי המלא: רקפת לינק-סקופ, "להחזיר את האור": יומן ויזואלי בשיטת "דפי נפש" כהתערבות לתקווה ולמשאבי חוסן, פסיכולוגיה עברית, מאי 2024

באהבה, רקפת

יומן ויזואלי ככלי טיפולי: מה עומד מאחורי השיטה?

יומן ויזואלי ככלי טיפולי הוא מחברת אחת ומתמשכת שבתוכה נוצרות עבודות בשפת המיקס מדיה, בליווי מטפלת שמלמדת גם טכניקות יצירה וגם טכניקות של דמיון מודרך. היומן צובר משמעות לאורך הטיפול, הופך לחפץ מעבר שהמטופלת לוקחת איתה הביתה, ומאפשר ביטוי סמלי שאינו מחייב אותה לחשוף במילים את מה שעוד אין לה מילים בשבילו.

את הדברים האלה כתבתי במאמר אקדמי שפורסם ב-2016 בכתב העת "בין המילים" של סמינר הקיבוצים, גיליון 11, תחת השם רקפת לינק-סקופ: תרפיית המסע הפנימי: היומן הוויזואלי ככלי טיפולי. המאמר הזה הוא הבסיס התיאורטי שממנו התפתחה שיטת "דפי נפש" כפי שהיא נלמדת היום, והדף שלפנייך הוא תמצית שלו בשפה פשוטה, עם קישור למקור בסופו. שאר הפרסומים והסיקור מרוכזים בעמוד הפרסומים.

שמי רקפת הדר, אני מטפלת באמנות, סופרת ובעלת בית הספר להכשרת מלוות דרך ליצירה ביומן ויזואלי בשיטת "דפי נפש". התחלתי ליצור ביומן ב-2014, בתקופה שבה אמא שלי גססה מסרטן ואני עצמי הייתי מטפלת שנותנת לאורך כל היום ומגיעה הביתה בערב ריקה מכל. חיפשתי מקום שבו אני מקבלת ולא רק נותנת, ומצאתי אותו בין דפים של מחברת שתפרתי בעצמי.

מה זה יומן ויזואלי ככלי טיפולי, ובמה הוא שונה מטיפול באמנות רגיל?

ההבדל מתחיל במצע שעליו עובדים. בטיפול באמנות קלאסי העבודות נצברות בקופסה או בתיקייה ונשארות בחדר הטיפולים, ובסוף הדרך עוברות התבוננות, מיון, ולעיתים גם השלכה של חלקן. ביומן ויזואלי הכל שוכן במקום אחד, לפי סדר הזמן, וחוזר הביתה עם המטופלת בתום כל מפגש.

ההבדל הזה נראה טכני, ובפועל הוא משנה שלושה דברים במקביל:

• נרטיב. דף אחרי דף נבנה סיפור אישי שאפשר לדפדף בו אחורה, ולראות בתוכו תנועה שהמטופלת עצמה לא הרגישה בזמן אמת.
• המשכיות. היצירה אינה נגמרת כשהדלת נסגרת. המטופלת ממשיכה בבית, והחיבור בין מה שעלה בחדר לבין החיים שבחוץ נעשה על הדף עצמו ולא בזיכרון בלבד.
• חפץ שנשאר. בתום הטיפול אין ערימת דפים מפוזרת אלא ספר, ולספר הזה יש משקל ביד.

במאמר קראתי לשיטה תרפיית המסע הפנימי (Internal Journey Journaling), והצגתי אותה דרך חמישה יסודות.

למה השיטה נקראת היום "דפי נפש" ולא "תרפיית המסע הפנימי"?

השם השתנה, השיטה לא. ב-2016, כשהמאמר נכתב, היא נקראה "תרפיית המסע הפנימי", וזה השם שמופיע בו לכל אורכו. בשנים שאחרי כן, כשהתחלתי להכשיר מלוות דרך ולהוציא את העבודה אל מעבר לחדר הטיפולים, היא קיבלה את השם שהיא נושאת היום: שיטת "דפי נפש", ובאנגלית SoulPages.

השם החדש מדויק יותר בעיניי, משום שהוא מתאר את מה שנוצר בפועל, דף שהוא נפש. מי שנתקלת בשני השמות בשני מקומות שונים פוגשת את אותה שיטה ואת אותם יסודות.

מהם חמשת היסודות של השיטה?

1. המסגרת. יצירה מתמשכת בפורמט של ספר, מחברת אחת שנתפרת לרוב בעבודת יד בתחילת הדרך. הספר הוא סמל עתיק וטעון, וכשאישה בוחרת את גודל הדפים, את המרקם ואת חוט התפירה ומרכיבה אותו בידיים שלה, כל התקווה שיש לה לגבי התהליך נכנסת לתוכו עוד לפני שנעשה בו סימן אחד.
2. תוכני הטיפול, חלקי הנפש. לפני היצירה נעשית עבודה פנימית של דמיון מודרך או דיאלוג עם חלק פנימי, ואחריה תרגום של מה שעלה לשפה של צבע ודימוי. אחת השיטות שאני נעזרת בהן היא ווייס דיאלוג, שפיתחו הפסיכולוג היונגיאני האל סטון וסידרה סטון, שבה קולות פנימיים מקבלים דמות שאפשר לנהל איתה שיחה.
3. עושר של טכניקות וחומרים. שפת המיקס מדיה, שבה עבודה אחת נבנית משכבות של חומרים שונים: הדפסי מונופרינט, התזות, קולאז', צבעי מים, אקריליק ורישום פשוט. השכבות האלה מחקות את מבנה הנפש, שבה תמיד יש שכבה אחת שמבצבצת מתחת לאחרת.
4. זמן מפגש מוארך. חמישים דקות אינן מספיקות. מפגש בשיטה הזאת נמשך לפחות שעה ורבע עד שעה וחצי, מפני שיש בו מעברים חוזרים בין עבודת דמיון לעבודת יצירה, וכל מעבר כזה זקוק לזמן כדי להתרחש.
5. נוכחות המטפלת, פונקציית ההצתה. המטפלת בשיטה הזאת יוצרת ביומן ויזואלי משלה, באופן קבוע ומתוך תשוקה אמיתית. היא איננה עדה בלבד: היא מדגימה, מלמדת, ולעיתים יוצרת לצד המטופלת דף משותף של השעה הטיפולית. מטפלת שאינה יוצרת בעצמה תתקשה להצית אצל המטופלת את היצירתיות שהיא באה לחפש.

איך התיאוריה של ויניקוט מסבירה למה יצירה ביומן עובדת?

ויניקוט תיאר מרחב ביניים שבו הילד אינו לגמרי בעולם הפנימי שלו ואינו לגמרי בעולם המציאות, מרחב שבו האשליה נשמרת ובתוכו נולדת היכולת לשחק. לטענתו, שם נולדת היצירתיות, ואיתה גם התחושה של אדם שהוא חי.

היומן הוויזואלי מכונן בדיוק את המרחב הזה: הוא אמיתי ולא אמיתי בעת ובעונה אחת, שלך לגמרי וגם משהו שקורה בינך לבין המלווה. במאמר הצעתי הקבלה בין ארבעת השלבים שתיאר ויניקוט בהתפתחות המשחק בין אם לתינוק לבין ארבעה שלבים בטיפול:

השלבים האלה אינם הולכים בקו ישר. יש התקדמות, ואחריה נסיגה לשלב שבו המטופלת זקוקה שוב ליותר תלות, ודווקא התנועה המעגלית הזאת היא חלק מהתהליך ולא סימן לכישלון שלו.

מה הקשר בין היומן הוויזואלי לבין "הספר האדום" של יונג?

קארל יונג יצר כמה יומנים ויזואליים, והמפורסם שבהם הוא "הספר האדום", שבו צייר בצבע חזיונות קשים שסבל מהם ופנטזיות שעלו בו. הוא טען שהיכולת לצייר את החזיונות עזרה לו לצלוח תקופה שבה חשש שהוא משתגע, ומתוך היומן הזה נולדו התיאוריה שלו על ארכיטיפים ועל הלא מודע הקולקטיבי וגם פיתוח הדמיון הפעיל.

כשהספר יצא לאור ב-2009 הוא נחשב בעיני רבים לדוגמה הטובה ביותר ליומן ויזואלי, ובעקבותיו החלו מטפלות באמנות להיעזר ביומן בעבודה עם טראומה. הקו שנמתח מהספר האדום ועד למחברת שאישה תופרת היום על שולחן המטבח שלה הוא בדיוק מה שהמאמר ביקש לשרטט.

תיאור מקרה: איך זה נראה בפועל

במאמר תיארתי תהליך של אישה שקראתי לה אירנה, שם בדוי, אם בת 36 לשני ילדים שהשתתפה בקבוצת אימהות שהנחיתי במשך שלוש שנים. היא הגיעה בלי יכולת להראות חיבה לילדים שלה, במיוחד לבן הצעיר, ובפגישה הראשונה אמרה לי "לא נגעתי בחומרים מאז כיתה ב'".

שלוש שנים הן זמן ארוך, וכדאי לראות את התנועה שלה לאורכן ולא רק את הרגעים הבודדים.

בשנה הראשונה נושא הקבוצה היה "הילד שבי", והעבודה נגעה בחיבור של כל אם לילדה שהיא עצמה הייתה. אירנה ישבה לידי, ביקשה שאחליט בשבילה על כל הדבקה, ושאלה אחרי כל בחירה אם זה בסדר. יחד שחזרנו על הדף את הדירה הצפופה שאליה הגיעה משפחתה כשעלו מרוסיה, הדירה שממנה נשלחה לפנימייה בגיל ארבע עשרה, ובאמצע העבודה היא כבר לא רצתה להפסיק.

בשנה השנייה הרחבנו את הנושא לקשר עם הילדים בהווה. במפגש שבו האימהות הונחו לפגוש את ילדיהן בדמיון ולחבק אותם אירנה לא הצליחה, ולקחתי אותה לחלל אחר עד שראתה את החיבוק בעיניים עצומות, ואז חייכה ואמרה שהוא מחבק אותה בחזרה. במפגש שאחריו, ביומן, הדביקה תמונה שלה ותמונה של בנה, קרובות זו לזו אך מנותקות, ורק אחרי שהזכרתי לה את החיבוק ביקשה שאעזור לה לגזור את ידי האם ולהדביק אותן שוב כך שיחבקו. בהמשך אותה שנה יצרה דמות שקראה לה שדון הכעס, צילמה אותה, הראתה אותה למשפחה שלה בגאווה, ובאותה תקופה גם החליטה לראשונה לחזור הביתה בשש בערב, בשעה שבה הילדים חוזרים.

בשנה השלישית כבר לא הייתי צריכה להוביל. השיפור בהתנהגות של בנה ובהתנהגות שלה כלפיו היה גדול, היא הפכה לאם הוותיקה בקבוצה שמשתפת את החדשות במה שעברה, והיא יצרה ביומן בעצמה. בפגישה האחרונה של אותה שנה הדביקה תמונה שלה כילדה ותמונה של בנה, זו לצד זו אך לא צמודות, ביקשה עזרה טכנית אחת בלבד כדי שיחזיקו ידיים, וסיימה את כל השאר לבד. בתחתית העבודה כתבה: "לשנינו הייתה עצמאות".

השינוי לא התחיל משיחה, ולא התרחש במפגש אחד. הוא התחיל ברגע שהדף הנכיח את החיבוק ויזואלית, לפני שאירנה ידעה איך לתת אותו בבית, ומשם לקח לו עוד שנה שלמה להפוך למשהו שהיא עושה בכוחות עצמה.

למי השיטה הזאת מתאימה?

לפי מה שכתבתי במאמר ולפי מה שראיתי מאז, השיטה מתאימה במיוחד למבוגרות שלא היו מגיעות לטיפול באמנות בדרך הרגילה: נשים שהמילה "טיפול" מרתיעה אותן, נשים שבטוחות שהן לא יודעות לצייר, ונשים שמחפשות מקום לעצמן בתוך תקופה שקשה לעבור לבד.

בקבוצות שמגיעות אליי יש נשים שמתמודדות עם סרטן, עם גירושין, עם המעבר לגיל השלישי, עם אבל על הורים או על בני זוג, ועם חיפוש משמעות. הן מספרות שהיומן הפך למעין חבר מלווה בחיי היום יום, ושהטכניקות שנלמדות במפגש מציתות אצלן יצירה גם בבית, בשעות שבהן איש אינו מדריך אותן. זה החיבור שהשיטה מחפשת: בין המרחב הטיפולי לבין החיים עצמם.

שאלות נפוצות

האם יומן ויזואלי הוא טיפול באמנות?
לא בהכרח. יצירה ביומן ויזואלי בבית היא כלי להתבוננות עצמית ולעיבוד, ואינה טיפול. היא הופכת לכלי טיפולי כשהיא נעשית בתוך קשר מקצועי, עם מטפלת או מלווה שהוכשרה לעבוד עם היומן ועם טכניקות של דמיון.

מה ההבדל בין יומן ויזואלי ליומן כתוב?
יומן כתוב דורש מילים ומסתמך על סדר סיפורי, ורבים חוששים להעלות על הכתב את מה שהם באמת חושבים. יומן ויזואלי מאפשר ביטוי סמלי דרך צבע, קו ודימוי, ביטוי שאינו חייב להיות חושפני ובכל זאת נוגע עמוק.

האם צריך לדעת לצייר כדי ליצור ביומן ויזואלי?
לא. שפת המיקס מדיה בנויה על טכניקות שאינן דורשות יכולת טכנית של ציור: רקעים, הדפסים, התזות, קולאז' ורישום פשוט. השילוב ביניהן הוא מה שיוצר משמעות, לא כישרון הציור.

כמה זמן צריך מפגש של יצירה ביומן ויזואלי?
לפחות שעה ורבע עד שעה וחצי במפגש פרטני. המפגש מכיל מעבר מעבודת דמיון לעבודת יצירה, והמעבר הזה אינו מתרחש בחמישים דקות.

מה ההבדל בין "תרפיית המסע הפנימי" לשיטת "דפי נפש"?
אין הבדל, זו אותה שיטה בשני שמות. "תרפיית המסע הפנימי" הוא השם שבו השיטה הופיעה במאמר האקדמי מ-2016, ושיטת "דפי נפש" הוא השם שהיא נושאת מאז, וגם השם שבו מוכשרות בה מלוות דרך.

מהם המקורות התיאורטיים של השיטה?
בעיקר ויניקוט, ובמיוחד המושגים מרחב פוטנציאלי וחפץ מעבר; קארל יונג ו"הספר האדום"; לוצ'יה קפיציונה וספרה "היומן היצירתי"; קתי מלכיודי בכתיבתה על יומן ויזואלי בטיפול בטראומה; ושיטת ווייס דיאלוג של האל וסידרה סטון.

איפה אפשר לקרוא את המאמר האקדמי המלא?
המאמר פורסם ב-2016 בכתב העת "בין המילים" של סמינר הקיבוצים, גיליון 11, תחת השם רקפת לינק-סקופ, וזמין לקריאה חופשית באתר המכללה.

עשר שנים חלפו מאז שהמאמר הזה נכתב. בינתיים השיטה קיבלה שם, בית ספר להכשרת מלוות דרך ומאות נשים שיוצרות בה, והיסודות שלה לא זזו ממקומם: מחברת אחת, שכבות של חומר, זמן שמספיק, ומישהי שיוצרת לצידך. פני לעצמך עשרים דקות ביום, קחי דף, צבעי מים, כמה דימויים וצרי משהו שמשקף בדיוק מה שאת מרגישה עכשיו. ואם את בתחילת הדרך, המדריך המלא לשיטת "דפי נפש" מחכה כאן, ובאתר יש גם שיעור מתנה בהרשמה לרשימת התפוצה: visualjournal.co.il

לקריאת המאמר האקדמי המלא: רקפת לינק-סקופ, "תרפיית המסע הפנימי": היומן הוויזואלי ככלי טיפולי, בין המילים, גיליון 11, סמינר הקיבוצים, 2016

באהבה, רקפת