מה באמת מרפא?
זאת שאלה שאני שואלת את עצמי מאז ומתמיד.
כשהתחלתי לעסוק ביומן הוויזואלי הייתי באחת התקופות הקשות בחיי, אמי גססה מסרטן וידעתי שימיה כאן ספורים. הייתי יושבת לידה או במסדרון בבית החולים ומוצאת מעט מפלט בין דפי היומן, באמצעות הצבעים והמחברת הצלחתי להתחבר אל עצמי ולהביע חלקים כואבים בתוכי שלא היה להן דרך אחרת לבא לידי ביטוי.
במשך השנים שעברו מאז מותה, נוכחתי בכוח המרפא של היצירה בתוך פורמט אינטימי כמו היומן הוויזואלי. היומן אפשר לי ריפוי משמעותי שנגע ליחסים המורכבים שהיו לי עם אמי ולכאב ולאשמה שחשתי כאשר היא נפטרה בגיל צעיר יחסית.
מותה של אמי לא היה האבל הראשון שחוויתי. במהלך חיי חוויתי אבל מספר פעמים וכל תקופה כזאת של אבל היותה משבר שהוביל בסופו של דבר לחיפוש דרך לריפוי.
אחד המשברים הקשים שעברתי היה בגיל 39 כאשר עברתי הפלה שלאחריה נכנסתי לתקופת דכאון שארכה כשנה . במשך תקופה זו התחלתי את המסע שלי לחיפוש אחרי “מה מרפא?”.
רציתי להבין איך בנויה הנפש שלי? למה אני מרגישה כל כך רע? ומה באמת יצליח לרפא אותי?
היו כל כך הרבה שיטות ריפוי ותיאוריות שונות, ובדקתי רבות מהן. הייתי בטיפול פסיכולוגי רגיל, למדתי טיפול באמנות, עברתי מסעות שמאניים, קראתי ספרים בלי סוף, ברנדון בייס, ביירון קייטי ועוד ועוד..לאט לאט התחילה להתפתח תיאוריה של הנפש ויחד אתה סקרנות עצומה למסע הזה של חקר וגילוי.
המסע הזה שהתחיל לפני עשר שנים, לא הסתיים ואני מקווה שימשיך עוד ועוד. בזכותו הבנתי שמסע של גילוי, מיפוי והבנה של הנפש הוא אחד מהגורמים המרפאים ביותר שקיימים. ההתחברות לאנרגיה של סקרנות וחיפוש היא אחד היסודות של שיטת הריפוי שהלכה והתפתחה באופן טבעי, שיטה שקראתי לה-“דפי הנפש”.
אז עכשיו כשהאלמנט של חיבור לנפש ברור,הגיע הזמן להסביר איך היומן הוויזואלי יכול להפוך לכלי שעוזר במסע הזה?. ולמה כולנו זקוקים לריפוי אפילו אם אנחנו לא מודעים לכך?
איך נרפא את הפצע שלנו?
אחד הדברים המשמעותיים שגיליתי מאז שהתחלתי ללמד את שיטת “יומן המסע הויזואלי” היא שכולנו כמהים לריפוי, הרצון לריפוי הוא אוניברסאלי.
אנחנו נולדים עם פצע מסוים או מפתחים אותו במהלך הילדות שלנו, לעיתים אנחנו נולדים עם חסר עמוק וצרכים שמגיעים מגלגולים קודמים, במקרים רבים (אם לא בכולם)מתפתח כאב מהקשר שלנו עם הורינו שגם הם פצועים מהקשר עם הוריהם שלהם, לעיתים החיים פשוט קורים, יש מוות ומחלות או גנטיקה לא אידאלית. יש כל כך הרבה סיבות כדי שהפצע יווצר, והוא נוצר.
אצל רובנו זה יותר מפצע, זה מרקם שלם של פציעות שצריך לרפא. אבל אנחנו נותנים לפצעים להגליד ונושאים אותם בתוכנו, עם שכבת העור העליונה הדקיקה ובפנים הפצע עדיין בוער.
וכך אנחנו חיים את חיינו, בצורה קצת מצומצמת בגלל שהפצע לא מאפשר לנוע בחופשיות, אנחנו חיים סביבו בזהירות ומאפשרים לו להמשיך לבעור תחת מסווה שהכל בסדר, הצלחנו להשיג את כל מטרות החיים או לפחות חלק מהן- יש לנו שותף לחיים, שניים שלושה ילדים, עבודה מסודרת, אבל הפצע שם, לפעמים קורות טלטלות עזות, עוד טראומה שפותחת את הפצע לגמרי והכל מדמם, הכל מאיים להתפרק.
ואנחנו מחפשים ריפוי, כל הזמן.
הולכים לפסיכולוגים, למתקשרים, מדברים עם חברים ולפעמים לומדים טיפול או מוצאים בן זוג שישקף לנו את הפצע או לעיתים ידרוך עליו. וכל הדברים האלו עוזרים, הם מרפאים חלקים מהפצע שלנו, אבל לא את כולו. הם נוגעים בנו ועושים שינוי מסוים ואנחנו ממשיכים לחפש, עוד ועוד.
וזה הסיפור של החיים שלנו, לדעתי של רובנו, לחפש ריפוי לפצע שלנו, דרך כל דבר שאנחנו עושים.
מעבר לפצע, יש גם בשורות טובות- מהות הנשמה שלנו היא יצירה.
האדם הוא יוצר מרגע היוולדו. זו מהות הנשמה שאיתה הגענו לעולם- יצירה.
מספיק להסתכל על תינוק ולראות איך הוא יוצר את עצמו בכל רגע ורגע.גם פעוט בן שנתיים או שלוש, חייב ליצור בדיוק כמו שהוא חייב לאכול. הוא סקרן והוא מגלה את העולם. הסקרנות והיצירתיות הן שתי התכונות המשמעותיות בתוכנו שמחברות אותנו לתשוקה פנימית, אותה תשוקה שמניעה את הפעוט לשעוט קדימה ולגלות את העולם.
אולם בגיל מסויים ובהשפעות החברה ,האגו, אובדנים שחווינו ועוד סיבות רבות, אנחנו מחליפים את היצירה בהישגיות. אנחנו חותרים להשיג דברים במקום ליצור דברים. וההישגיות רק תורמת ומתחזקת את הפצע שלנו, כי היא מכאיבה והיא גורמת לנו להרגיש קטנים. ההישגיות גורמת לנו להשוות את עצמנו לאחרים, היא מכלה את כל היצירתיות הטבעית שלנו עד שאנחנו לא יודעים שהיא קיימת בכלל.
היצירתיות והסקרנות שלנו הן חלקים מולדים בתוכנו והן נמצאות בדיאלוג תמידי עם הפצע שלנו, לעיתים הן מרימות אותנו למעלה ועוזרות לנו להיחלץ ממצבים קשים ולעיתים הן מוסתרות עמוק תחתיו, כמהות לפרוץ החוצה כמו הר געש עוצמתי שהיה כבוי שנים רבות.
כשאנשים נחשפים לראשונה לעבודות של היומן הוויזואלי, הם נמשכים אליהן בלי לדעת למה?
הם מזהים בתוך עצמם איזו תשוקה, הם מזהים שבעבודות האלו יש יכולת לגעת בפצע ואולי לרפא אותו. הם יכולים לראות את עצמם לרגע בלי הפצע שלהם, חיים חיים מלאים יותר, שלמים יותר, מחוברים לתשוקה ולייעוד פנימי. זה נשמע אולי אידילי, אבל זה מה שהעיסוק ביומן הוויזואלי מאפשר- מקום לחלום בו את עצמך במצב הטוב ביותר שלך, מקום לגלות בו את הפוטנציאל שלא חלמת שתוכל להגשים, מקום להתחבר דרכו לכוחות ואנרגיות שהיו חבויות עמוק בפנים.
היומן הויזואלי מחבר אותך בהתחלה למנוע של תשוקה, כשיש לך את התשוקה אתה מקבל כוחות לגעת גם בשכבות עמוקות יותר, זה מה שהיומן יוצר- חיבור לכאב מתוך מקום של כוח, מתוך סקרנות לגעת בו כדי לשנות אותו. ולעיתים זה מציף, לעיתים זה כואב, לעיתים זה מרגיש שזה יותר מדי, אבל ברגע שצולחים את המקום הזה, אתה כבר נמצא במקום עמוק יותר, במקום של הפוטנציאל.
אז מה זה בעצם היומן הוויזואלי ואיך הוא מאפשר ריפוי?
היומן הויזואלי הוא כלי אומנותי שהוא שפה בפני עצמה. העבודה בו היא בפורמט של מחברת ליניארית לכאורה שאפשר לפתוח ולסגור, אפשר לקחת לכל מקום, אפשר להסתיר ואפשר לגלות. אתה יוצר את המחברת כסוג של מיכל שבו תוכל לשים את עצמך בצורה מלאה, בלי ליפות ולקשט.
היומן הוא-להרשות לעצמך להיות אמן בלי שתציג עבודות או אפילו תראה אותם לאף אחד.
בעיני האמנות היא מתנה שהמין האנושי קבל כדי שכל אחד יוכל להשתמש בה, לא כדי להפוך אותה למשהו אליטיסטי ויפה שצריך להתאמן וללמוד שנים כדי לעסוק בה. האמנות היא שפה שנועדה להיות פעילה וחיה מהרגע הראשון, מהסימן הראשון שתינוק עושה ומתגאה בו. האמנות והיצירתיות היא כוח שטבוע בתוכנו ולעיתים נמצאת עמוק, מתחת לשכבת הפצע הבוער, כל כך עמוק שקשה להגיע אליה.
אמנות נועדה לבטא את מה שקורה בתוכנו ואת החוויה הסוביקטיבית שלנו , היא מאפשרת לרגע פינה של שפיות ושקט. וזה צורך אמיתי שיש לכל אחד מאיתנו, וזה מזון שרובנו לא אוכלים כי הם פוחדים או מרגישים שאין להם כשרון.
היומן הוויזואלי למעשה מחזיר את האמנות לידינו, כל אחד הוא אומן מלידה וחייב ליצור כדי לחיות.
היצירתיות והתשוקה שמתגלות תוך כדי עבודה ביומן מחלחלות אל שאר תחומי החיים ומשפיעות עליהם.
העבודה בשיטת “דפי הנפש” מרפאת כי היא נוגעת בו זמנית גם בשכבת הכאב וגם בשכבת היצירתיות, השיטה משתמשת בכוח היצירתי שקיים בתוכנו כדי להתמודד באמצעותו מול הכאב שהפצע יוצר בתוכנו. וככל שעושים את זה יותר, האנרגיה של היצירתיות גוברת ומתחילה לרפא את הפצע.
הטכניקות שאיתן עובדים ביומן הן פשוטות, שילוב של כל חומר וכל מדיה אומנותית יעבוד, בתנאי שתוכל לסגור את המחברת ולעבור לדף הבא.
העבודה ביומן נעשית בשכבות, מתחילים ממשהו ששובר את הדף הלבן וממשיכים ממנו, כותבים, מציירים, מכסים וחושפים. הכל עובד והכל נשאר שם, בדיוק כמו שכבות הנפש.
לעיתים מגלים תובנות רק לאחר זמן רב, אנחנו מדפדפים ביומן שיצרנו ויכולים לראות את הדרך שעשינו. בלי לשים לב הפצע התחיל להתרפא, וזה בא לידי ביטוי בדרכים עדינות, בצבעים שאנחנו משתמשים בהם, בפחות שיפוטיות כלפי עצמנו. הצעדים קטנים, אבל ניתן לראות אותם, כי היומן תמיד איתנו, מלווה אותנו כמו חבר נאמן.
התהליכים שאיתם עובדים ביומן כל כך מגוונים, תלויים במנחה או במורה שמלמד את השיטה, אבל הקו המנחה הוא שימוש במטפורות וסמלים כדי להגיע למקומות עמוקים בלי חשש.
הסמל והמטפורה מאפשרים לנו נגיעה רכה יותר בכאב, הם הופכים את הכאב לנסבל, הם מאפשרים לו להיות מושא התבוננות והפקת תובנות.
סיכום ביניים
האלמנט הראשון והחשוב ביותר של הריפוי הוא – הסכמה לצאת למסע של חקר, גילוי ומיפוי של הנפש שלנו, באמצעים מטאפוריים ויצירה בתוך מחברת שהופכת לחפץ עוצמה וכלי ביטוי ויזואלי ומוחשי לתהליך שעברנו
שפת הסמלים והמטפורות היא שפת הנפש
השימוש באמצעים מטאפוריים מאפשר לאדם הרחקה של הנושא וטיפול בו מזוית אחרת. כאשר אני חוקרת מטאפורות מורכבות באמצעות הדמיון, מתפתחת יכולת ריפוי מדהימה של הנפש.
היומן הוא כלי שיכול להתחבר לשיטות רבות של דמיון, אך השיטה שאתה אני עובדת בשילוב עם היומן מבוססת על טכניקת המסע השמאני, טכניקה שבה ניתן לחקור את הנפש שלנו באמצעים של שינוי מצב תודעה ודמיון פעיל.
כאשר אני מבטאת את הגילויים שלי באמצעים אומנותיים, מתחילה לפתח “שפה אישית של סמלים” מתחילה להיווצר מעין מיתולוגיה אישית וייחודית שלי , מעין עולם בתוך עולם שבו יש לי אפשרות לעשות טרנפורמציה אישית באמצעות היצירה. כאשר אני יוצרת הלכה למעשה את חלומותי בתוך היומן- הזרעים נזרעו והשינוי מתחיל להיוצר.
לכן האלמנט השני של הריפוי הוא- היכולת לתרגם ולתעד את הגילויים שלנו בצורה ויזואלית ומטאפורית, באמצעות טכניקות פשוטות,בתוך פורמט של יומן .
על ידי התיעוד הויזואלי בתוך יומן אישי, אנחנו מתחברים בחזרה למקור שלנו, למהות האנושית שלנו כיוצרים. האלמנט של היצירה כנתיב התפתחות של הנשמה הגבוהה לעומת ההישגיות של האגו, הוא המשמעותי כאן. היצירה לכשעצמה והתרגול שלה בתוך היומן – מאפשר אחזור של כוחות וחיבור לתשוקה אמיתית.
הריפוי קורה בצורה הדרגתית, לעיתים עם עליות וירידות וזה לא פשוט לקבל את זה.
בהתחלה זה מרגיש כמו התאהבות , יש בזה קסם והתרגשות- מגלים משהו חדש שפותח עולמות נרחבים. לומדים שפה חדשה של חומר וצורה ועדיין לא נוגעים בפצע, לפעמים בעדינות מרפרפים מעליו ואז עולות דמעות, עולה זכרון ונוצר שיתוף בין בנות הקבוצה שמקרב אותן.
ההתאהבות היא מטאפורה יפה כי זה מה שאני פוגשת אצל רוב התלמידות שלי בתחילת הדרך, יש אושר מהגילוי של היומן, יש תחושה שהוסר מסך שתמיד היה שם, שהן קבלו מתנה חדשה לחיים שמוסיפה עושר וצבע ותשוקה אמיתית.
ככל שמתקדמים עם עבודת היומן מגיעים לשכבת הפצע שם עומדים לעיתים בצומת של בחירה- האם אני רוצה לרפא או לשמר את המצב הקיים?
יש אנשים רבים שזקוקים לאמנות עצמה ככלי מרפא, הם לא צריכים את התיווך של הסמל או המטפורה או כל תרגיל מתווך אחר, הם זקוקים לצבעים, לחומרים וליצירה של מה שבעיניהם הוא- יופי. הם זקוקים נואשות ליכולת לבטא את עצמם באמצעות האמנות. הצורך הזה כל כך עמוק שהם לא מרגישים צורך לעבור דרך תרגילי כתיבה או מודעות , הם פשוט רוצים לצלול, הם רוצים את הטכניקות האמנותיות כדי שיהיו להם כלים לביטוי, הם רוצים מידע על חומרים ובבית הם רואים סרטוני יו טיוב ומתמכרים לעבודה יומיומית ביומן. אנשים כאלו ממלאים מחברות בעבודה מאד אישית ופנימית והעבודה עצמה מתחילה להשפיע, לגעת בכאב ותוך כדי לרפא אותו.
לאחר ההתאהבות הראשונית מגיע שלב של בחירה- לאן ממשיכים? האם למערכת יחסים של אהבה ,התמסרות וקבלה גם של החלקים הפחות נעימים? או למערכת יחסים לא מחויבת, של און אנד אוף, ריחוק וקרבה.
בשני המקרים יש תחושה שמי שממשיך לאחר ההכרות הראשונית עם היומן, מבין שיש כאן כלי של עוצמה ושל אהבה, השאלה עד כמה מתמסרים אליו?
אם בוחרים בדרך של ההתמסרות- הפצע והכאב יצופו בשלב מסוים, כי היומן יחשוף אותנו לשכבת הפצע בתוכנו במוקדם או במאוחר ושם טמון הכאב הגדול וגם המתנה הנפלאה ביותר.
הנגיעה בפצע החי כואבת ואנחנו רוצים רק להפסיק לגעת, לתת לו להמשיך להתקיים בתוכנו באותו דו קיום שהורגלנו אליו כל חיינו, רק לא להעיר אותו שוב, הוא היה כבר רדום והתרגלנו לכל המגבלות שלו.
אבל אם נעז לגעת בו דרך היומן ונעיז לנסות לרפא אותו- יש סיכוי להיות כל מה שחלמנו להיות, כל מה שנועדנו להיות, הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו מעיזים לקוות, הרבה יותר אוהבים ומלאים באהבה.
ומה עכשיו?
הדרך שלי עם היומן הובילה אותי בדיוק למקום הזה, המקום של הצורך בריפוי אמיתי. המפגשים שיצרתי עבור התלמידות שלי הפכו במהלך השנים יותר ויותר קרובים לשכבת הפצע, יותר נוגעים ולכן גם יותר כואבים עבור חלק מהנשים שאיתן אני עובדת. השנה ראיתי את זה בפועל כאשר בנות רצו לעזוב באמצע השיעור כי חוו כאב, או לא הגיעו למפגש כיוון שחששו שהכאב שלהן יציף אותן מול הקבוצה.
וכמעט כל אחת מהן בחרה להמשיך ולעבור דרך הכאב ולמצוא את הדרך שלה לריפוי, להבין מה יעזור לה עכשיו? לאיזו נגיעה היא זקוקה? האם זה צבע או דימוי מסוים?, האם זו מטאפורה אחרת שתשים את הכאב בפרספקטיבה ואולי שיחה עם חברות הקבוצה וקבלה של נקודות מבט אוהבות.
והיופי של לראות את התהליך הזה נרקם שלב אחרי שלב במחברת שהולכת איתן לכל מקום, מחברת שאפשר לדפדף בה ולראות את הריפוי שהושג בפועל. זה צעד שהצלחתי לעשות, זה עוד מכשול שהתגברתי עליו.
ועכשיו אני שוב בחיפוש, חיפוש אחר דרך למיטיבי לכת, שמוכנים לקפוץ למים ולגלות עוד רבדים של כאב ועוד שכבות של יצירתיות וכל זאת במטרה להנגיש את היומן הוויזואלי לאנשים רבים, לכל אחד, לכל מי שמוכן ורוצה להכיר אותו.
אז הבשורות הטובות הן שאחרי שכבת הפצע מגיעים לשכבה עמוקה יותר של פוטנציאל, יצירתיות, יעוד או הנשמה, כל אחד קורא לשכבה הזאת אחרת, אבל היא שם, זו הבטחה, היא שם ומחכה לנו רק שנעז לעבור דרך הכאב הזה ולגלות אותה.
וכשמגיעים אליה- השמיים הם הגבול!
האומנות מרפאת. משפט זה אינו קלישאה, מאז שאני זוכרת את עצמי יצרתי בחומרים שונים, צבעתי, תפרתי, שייפתי, ציירתי, רקמתי, בניתי ותכננתי. האומנות הייתה חלק מחיי במשך שנים רבות. ומאז שלמדתי לקרא ולכתוב- התווספה הכתיבה ונתנה מימד נוסף של עומק.
אני זוכרת את הרגע שידעתי שאני רוצה להיות אמנית, כתה ג’, הצטרפתי למועדונית אחרי שעות בית הספר והייתה שם מדריכה-לאה, היא למדה אותי לסרוג ולרקום ולארוג, כל דבר שרציתי ללמוד-היא ידעה ואני התמכרתי, התחלתי לחפש אומניות חדשות שלא הכרתי וידעתי שהיא תהיה שם כדי להנחות אותי בהן, רקמתי, ארגתי, ציירתי וסרגתי. ומאז, גם לאחר שעזבתי א המועדונית, האמנות הייתה שם, מלווה אותי בכל צעד ושעל, בכל משברי החיים, הגירושין של הורי, הניתוק החברתי בבית הספר ובחטיבת הביניים, המעבר לעיר חדשה בתיכון, הבידוד החברתי שהמשיך… האומנות הייתה שם, בוערת באש קבועה וזוהרת.
היו לילות שהייתי חולמת על דברים שאצור ולא יכולה להירדם מרוב התרגשות. חלמתי על לימודים בבצלאל, ראיתי את עצמי יוצרת בסטודיו משלי, מוקפת בחומרים וצבעים.
התשוקה שליוותה את היצירה הייתה נוכחת, לא רק בזמן שציירתי, היא נכחה בזמנים אחרים, בטיול כשזיהיתי את היופי בטבע, בתשוקה להרגיש תחושות עמוקות , בזמן שישנתי.. התחושה הזאת הייתה מעין הסתכלות אחרת על החיים, דרך עיני היצירה, דרך עיניו של האמן הפנימי בתוכי.
והאמן הזה רצה לחיות, רצה להרגיש, רצה לאהוב, ומעל לכל-ללמוד וליצור עוד ועוד.
אני לא יודעת איך מרגישים אחרים, אבל עבורי התשוקה הזאת הייתה מנוע, מנוע לקום בבוקר ולהתחיל את היום, מנוע להמשיך במסלול, מנוע לעשות דברים קשים כמו שירות צבאי או עבודה משעממת.
ובשלב מסוים בחיי-המנוע הזה הפסיק לעבוד.
למה זה קרה? שאלה קשה.
זה היה שילוב של גורמים, אבל הגורם העיקרי היה הוויתור שלי על “האמן הפנימי” שלי, על התשוקה שלי. חיפשתי את הצד הפרקטי ביצירה, מקצועות כמו עיצוב תכשיטים, עיצוב רהיטים, עיצוב תיאטרון… את כל אלו למדתי ואת האמן האוטנטי, הפרוע, המביע, המרגיש… עזבתי בצד.
והאמן הפנימי התכנס פנימה ונכנס לשיתוק, המנוע נכבה והתשוקה הפסיקה ללוות את חיי.
זה היה תהליך איטי , מזדחל, כמעט לא שמתי לב שהיא איננה, התשוקה. פשוט לא רציתי לגעת בחומרים, לא רציתי ליצור דברים חדשים, הייתי עסוקה בחוץ, בשכבות אחרות של קיום, במציאות. הייתי עסוקה מאד, אבל בלי חיבור פנימה, בלי חיבור לעצמי.
וכך התחתנתי וילדתי שתי בנות מקסימות, מאוחר יותר התגרשתי ושוב התחתנתי, הפעם עם אדם מקסים ומיוחד. נולדו לנו עוד שני ילדים, בן ובת. עברתי מישראל להולנד, משם ללונדון ולבסוף חזרה לישראל.. וכל השנים האלו…כמעט עשרים שנים ארוכות- התשוקה לא חזרה.
וההשפעה של זה על חיי הייתה עמוקה- הייתי מתוסכלת, עצבנית, חסרת סבלנות לתהליכים, מואסת מהר בדברים, מוותרת, לא מסיימת עד הסוף. למדתי ארבעה תארים אקדמאיים כדי לחפש את הדבר שהוא באמת זה… המקצוע שיהיה הייעוד האמתי שלי, העשייה שתגרום לי להרגיש שאני חיה ומאושרת והזמן חולף ב- flow ולא מרגישים אותו.
והדרך הזאת הייתה חשובה ומשמעותית- אי אפשר היה לוותר עליה. אולי כל המשמעות שלה הייתה בכך שאלמד על התשוקה, שאלמד על האמן הפנימי בתוכי ובתוך כל אחד מאתנו שיכול להצית את התשוקה הזאת. שאלמד איך לעזור לו לצאת מהמחבוא או להתעורר משנת חורף עמוקה. אולי המשבר הזה נועד כדי שאוכל לספר עליו לאחרים ולעזור להם להתחבר אליו.
והחיים, בדיוק כמו ב”מסע הגיבור” , מזמנים לנו הזדמנויות “נפלאות” לרדת למעמקים כדי לגלות מחדש את הכוחות שלנו.
כחלק מגלגולי הלימודים שלי, החלטתי לעבור מפסיכותרפיה אקזיסטנציליסטית ללימודי טיפול באמנות. זה היה צעד פרקטי, בלי חשק ואפילו עם התנגדות. היו לי המון שעות אמנות וזה היה המודל היחידי שלא הייתי זקוקה בו להשלמות.
התחלתי את לסלי ותוך כדי הלימודים פגשתי את מי שעתידה להכיר לי את הייעוד שלי. חברה טובה שהייתה אומנית בפני עצמה. היא נשאה אתה מחברת קטנה לכל מקום, כשהבטתי במחברת בפעם הראשונה הרגשתי זרם אמיתי בכל הגוף. המחברת הייתה למעשה כריכה של ספר ישן שדפיו הוצאו ונתפרו לו דפים עבים יותר המותאמים לציור. ובתוכו –שפה שלמה וחדשה, שפה שידעתי והכרתי., שפה של צבע, של כתמים וקווים ומילים. החיבור הזה בין כל מה שאהבתי במקום אחד.
כל הצירוף הזה פתח אותי לעולם קסמים.
עולם קסמים של מחברות נפש, מחברות מדהימות של יוצרים ואמנים שאפשרו הצצה אל תוך העולם שלהם, אל תוך התהליך שלהם.
והאמן הפנימי התעורר בפנים- נדלק- התמלא באנרגיה מחודשת- הצית את עצמו מחדש וחזר להיות חלק מחיי.ויחד אתו חזרה התשוקה, היכולת לראות את היופי בסובב אותי, היכולת לגעת בחומרים וליצור.
את המחברת הראשונה הכנתי באותו לילה ואחריה באו עוד ועוד מחברות שהלכו והתמלאו בעבודות.
עבודות שנבעו מתוכי, שלא היה בהן שמץ של שיפוטיות או ציפייה, הן לא היו אמורות להיתלות על הקיר, הן היו חלק ממני ויחד עם כך היה בהן מימד של תקשורת. אנשים רצו לראות אותן, הן שידרו קסם לאחרים, בדיוק כמו שיצירות הנפש של אמנים אחרים- שידרו את אותו קסם אלי.
זו הייתה תקשורת של נפש אל נפש… וזה הדבר האמתי שקורה כשאנשים מתחברים דרך המימד הזה.
יש כאן חיבור של הנפש דרך הצבעים, דרך השילוב המיוחד הזה. כשאני מביטה ביומן הוויזואלי של אמן אחר, הוא כאילו מושיט לי ציור של הנפש שלו ואומר לי- אני חשוף בפנייך, את יכולה לראות אותי, לראות מי אני. ויחד עם כך –יש מקום לסודיות, לפרטיות, למקום בפנים שאליו אין כניסה לאף אחד. גם את זה מאפשר היומן.
וכאשר אני משתפת את מטופליי ותלמידי בדפי היומן שלי, כשאני מאפשרת להם “לראות אותי” דרך הדימויים והצבעים במחברת- ניצת אצלם משהו חדש. הם רוצים גם להיכנס באותה דלת קסמים- רוצים להכיר את עצמם ולפגוש חלקים בתוכם שלא הכירו ולהיות מסוגלים להביע אותם בתוך המחברת. הם רוצים שמישהו יעזור להם להצית את התשוקה הזאת שהייתה חסרה בחייהם.
ואותו שיתוף של נפש לנפש- דרך המדיה של האמנות והיצירה בתוך היומן- הוא כל כך ייחודי לסוג כזה של עבודה, לסוג כזה של יצירה. לכן אומן שיוצר בדרך כזאת הוא עבורי מורה הדרך המשמעותי ביותר, הוא מגלם בעצמו את הדרך אותה אני רוצה לעבור. הוא מאפשר לי השראה אמתית. והשראה היא זו שיוצרת תשוקה וצמיחה וריפוי.
עולם קסמים של מחברות נפש, מחברות מדהימות של יוצרים ואמנים שאפשרו הצצה אל תוך העולם שלהם, אל תוך התהליך שלהם.
והאמן הפנימי התעורר בפנים- נדלק- התמלא באנרגיה מחודשת- הצית את עצמו מחדש וחזר להיות חלק מחיי.ויחד אתו חזרה התשוקה, היכולת לראות את היופי בסובב אותי, היכולת לגעת בחומרים וליצור.
את המחברת הראשונה הכנתי באותו לילה ואחריה באו עוד ועוד מחברות שהלכו והתמלאו בעבודות.
עבודות שנבעו מתוכי, שלא היה בהן שמץ של שיפוטיות או ציפייה, הן לא היו אמורות להיתלות על הקיר, הן היו חלק ממני ויחד עם כך היה בהן מימד של תקשורת. אנשים רצו לראות אותן, הן שידרו קסם לאחרים, בדיוק כמו שיצירות הנפש של אמנים אחרים- שידרו את אותו קסם אלי.
זו הייתה תקשורת של נפש אל נפש… וזה הדבר האמתי שקורה כשאנשים מתחברים דרך המימד הזה.
יש כאן חיבור של הנפש דרך הצבעים, דרך השילוב המיוחד הזה. כשאני מביטה ביומן הוויזואלי של אמן אחר, הוא כאילו מושיט לי ציור של הנפש שלו ואומר לי- אני חשוף בפנייך, את יכולה לראות אותי, לראות מי אני. ויחד עם כך –יש מקום לסודיות, לפרטיות, למקום בפנים שאליו אין כניסה לאף אחד. גם את זה מאפשר היומן.
וכאשר אני משתפת את מטופליי ותלמידי בדפי היומן שלי, כשאני מאפשרת להם “לראות אותי” דרך הדימויים והצבעים במחברת- ניצת אצלם משהו חדש. הם רוצים גם להיכנס באותה דלת קסמים- רוצים להכיר את עצמם ולפגוש חלקים בתוכם שלא הכירו ולהיות מסוגלים להביע אותם בתוך המחברת. הם רוצים שמישהו יעזור להם להצית את התשוקה הזאת שהייתה חסרה בחייהם.
ואותו שיתוף של נפש לנפש- דרך המדיה של האמנות והיצירה בתוך היומן- הוא כל כך ייחודי לסוג כזה של עבודה, לסוג כזה של יצירה. לכן אומן שיוצר בדרך כזאת הוא עבורי מורה הדרך המשמעותי ביותר, הוא מגלם בעצמו את הדרך אותה אני רוצה לעבור. הוא מאפשר לי השראה אמתית. והשראה היא זו שיוצרת תשוקה וצמיחה וריפוי.
אחד המפגשים המשמעותיים שהיו לי, נערכו בקיץ האחרון כשפגשתי אמנית יומן ישראלית שגרה בחו”ל ובאה להעביר סדנא בהולנד. שלושה ימים בהם יצרתי בנוכחות המיוחדת שלה, יושבת לצידה וסופגת את הדרך והתהליך בו היא מלמדת, שומעת אותה מנחה את הקבוצה בתהליך של ריפוי אמיתי, גרמו לי להבין עד כמה הגבולות בין אמן למרפא- הם עדינים ומטושטשים.
האישה הזאת הייתה קוסמת, מרפאה ואמנית. והריפוי היה חלק ממנה, בלי שלמדה אותו בצורה מסודרת, בלי שקבלה תעודות. היא פשוט פרשה בפנינו את עצמה, את הנפש שלה, את הדרכים העדינות בהן היא ריפאה את עצמה דרך האמנות.
והריפוי הזה חולל בי פלאים, הקפיץ אותי לעוד רמה של יצירתיות וחיבור פנימה.
והייחוד של אותו קשר היה ביכולת שלו לחבר אותי בדיוק לקול שלי, לא לקול שלה, לא לקול של אמנים-מטפלים אחרים. יכולתי לקבל השראה ולהישאר אני, לפתח את הקו הייחודי שלי.
זו הייתה האיכות של אותו קשר וזו בעיני המהות של אמן-מורה שהוא גם מטפל. הוא לא למד טיפול, יש לו את האיכות הזו בתוכו וכשהוא מעביר את היצירה שלו הלאה, מלמד אחרים, הוא מטפל בהם.
וכשהוא מעביר את האיכות הזו הוא יוצר קסם, הוא מאפשר לתלמיד-מטופל- חבר להצית בתוכו את התשוקה, אותה תשוקה שידענו בתור ילדים, לחקור את העולם בדרך שרק ילדים יכולים. אותה תשוקה שאיבדנו כשהתחלנו את החיים האמתיים הבוגרים.
במבט לאחור ניתן לאמר שמה שהחזיר אותי אל האמנות והצית בתוכי מחדש את התשוקה היה הגילוי והלימוד של העבודה ביומן הוויזואלי אשר אפשר ויצר מפגשים עם אנשים מיוחדים, מורי דרך, מלווים, שלרגע או יותר אפשרו מפגש מהותי של נשמות, השילוב הזה של חומר ורוח-הוא זה שיוצר את היכולת להמשיך ולבעור באש קבועה ולא מכלה, אש מחממת, בטוחה ומלאה בתשוקה.
אוקטובר (2015)
תגובות אחרונות