צ’אק קלוז הוא צייר, אמן וצלם אמריקאי. הוא נולד במונראו, וושינגטון ומצייר ויוצר כל חייו. לקלוז הייתה ילדות לא קלה – בגיל אחת עשרה אביו נפטר ובהמשך סבל מבעיות רפואיות קשות שהשפיעו על יכולותיו המוטוריות. קלוז סבל מדיסלקסיה קשה והתקשה מאוד בלימודיו, אך טוען שכתוצאה מכך תמיד הצליח לבלוט לטובה ולמצוא את מקומו דרך האמנות. עד היום קלוז סובל מנכות קשה בעקבות פציעה חמורה שעבר בעמוד השדרה ב-1988, אך מעולם לא הפסיק לצייר גם בעודו מרותק לכסא הגלגלים שלו.
יש הרבה מה ללמוד מצ’אק קלוז. בתחילת דרכו עסק יותר באמנות מופשטת ושאב המון השראה מהאמנים ג’קסון פולוק וויליאם דה קונינג. קלוז מספר שבגיל 14 החליט לשפוך ולטפטף צבע על כל אחד ואחד מציוריו הקיימים, ומאז מחפש את אותה תחושת חופש והשראה שחווה אז. במהלך לימודי האמנות שלו המיר קלוז את הסגנון המופשט שעסק בו עד אז לכיוון ההיפר-ריליזם ופוטו-ריאליזם. מאז עוסק בעיקר בפורטרטים בגודל עצום אותם מצייר ומייצר בסגנונות וטכניקות רבות ומגוונות.
המומחיות של קלוז היא היכולת שלו לייצר דימוי הנראה מופשט מקרוב, והיפר ריאליסטי מרחוק. אם ממצמצים עיניים, אפשר ממש לראות דימוי של אדם מצולם מבצבץ מן הקנווס. אך אם מתקרבים מעט אפשר לשים לב בקלות לעבודת המחקר המתודית שבה צ’אק עובד – כל פרצוף בנוי מאינסוף ריבועים קטנטנים המשרתים כפיקסלים, כשכל פיקסל נפרד עובר תהליך עיבוד והפשטה ברמה הצבעונית והצורנית.
קלוז משתמש בשיטת הגריד (Grid), שיטה שבה האמן מחלק תמונה מצולמת מודפסת לריבועים קטנים ומעתיק\מעבד את אותם ריבועים ביחס גדול יותר, ובכך מייצר דימוי מועתק ומוגדל של התמונה המקורית. בשנת 1967 החליט קלוז להקשות על היצירה שלו ולזרוק את כל חומרי האמנות שהיו ברשותו. לטענתו, הדרך אל פריצת הדרך האמנותית היא דרך גבולות, דרך ניסוי ותהיה של טכניקות חדשות ולא מוכרות. כל מה שמוכר – לפח. כל מה שחדש – מתקבל כניסוי מפתח ומפרה. מאז הצליח קלוז להתמחות בשלל טכניקות שונות – דיו, צבעי מים, חריטה בעץ, ציור במברשות אוויר, חותמות לינולאום, שפכטל, קולאז’, תחריטים, שזירת חוטים, צילום בפולראויד וכו’.
תוך כדי שחוקר דרכי ביטוי שונות, לרוב מתמקד קלוז בפורטרטים של מכריו, אהוביו, ודיוקנאות עצמיים. נושא היצירות שלו נותר עקבי. הסיבה לכך היא שקלוז הוא עיוור פנים, משמע אינו יכול להבחין בהבדלים בין פרצופים שונים. זוהי אחת הסיבות שקלוז טוען שהינו מרותק לנושא הפורטרט. נוסף על כך, עיוורון הפנים של קלוז מהווה תמריץ גדול עבורו למצוא שיטות חדשות לחקור את מבנה האף, הפה, העיניים. מספר בראיונות שונים שהדרך שלו להתמודד עם התופעה הזו יחד עם הדיסקליה שלו וקשייו האקדמאיים – היא להיות בית הספר של עצמו. כל ציור הוא שיעור חדש.
זוהי הסיבה העיקרית שבחרנו לעסוק בצ’אק קלוז בפינה שלנו החודש. היכולת של קלוז להשתמש ב”הפסדים” שלו בחיים, באתגרים שלו, כמזון ליצירה שלו – היא תופעה מעוררת השראה. מעבר לכך, המחקר שעשה בתחום ההדפסים והן ההשראה ששואב מעולם המיקס מדיה בדרכו שלו – מהווה דרך נוספת להסתכל על היצירה שלנו ביומן. לפריצת הדרך הפוטנציאלית הטמונה בהתנסות במשהו חדש.
בסופו של דבר, ההשראה העיקרית שאנו מציעות לכן לקחת מהאמן הדגול הזה, היא הדרך המיוחדת שלו לדבוק בעקרון אחד – ניסוי ותהיה. תמיד משהו חדש. אף פעם לא משהו ישן, מוכר.
כל דימוי, כל תחושה, כל רעיון – ניתן לבטא באינסוף דרכים ושיטות. פרט מעניין נוסף לגבי קלוז הוא שעבודותיו הראשונות בהברשת אוויר השפיעו בדיעבד על המצאת מדפסות ה-RGB. זוהי רק עוד דוגמה ליתרונות הקיימים בניסוי ותהיה, בסקרנות ותשוקה כתמריץ ליצירה. ניסוי קטן בסטודיו הוביל תגובת שרשרת שהשפיעה לבסוף על ייצור תעשייתי של מדפסות צבע. מגניב, לא?
אז יאללה, אם קראתן את הפוסט הזה והתמלאתן בקצת השראה – לכו ותנסו ליצור משהו בדרך שאף פעם לא ניסיתן. מי יודע מה תגלו.
כל הזכויות שמורות לצ’אק קלוז ונלקחו מהאתר הרשמי שלו – מוזמנות לעיין להנאתכן:
Official Chuck Close website. © 2014–2016 Chuck Close. All Rights Reserved. Unless otherwise noted, all artwork reproduced courtesy the artist, Pace Prints, and Pace Gallery.
0 תגובות